לרדת לעומק הבובה
- Inbal Cohen Hamo
- 17 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 5 דקות
בתערוכה "לבובו" מציגים חברי גלריה בנימין פרשנות אישית לבובה הפופולרית לבובו. הבובה המתוקה והפרוותית בעלת השיניים החדות, מאפשרת לאמנים להציע התמודדות עם הפחד השזור במציאות שלנו. שיחה עם אלעד ירון, אוצר הגלריה ואוצר התערוכה
כיצד נבחר נושא התערוכה?
התחלתי לעבוד על התערוכה השנתית של חברות וחברי גלריה בנימין בשיא המלחמה, והבנתי שאני פשוט לא מסוגל לחשוב. המצב הקיצוני שאנחנו חיים בו כל כך הרבה זמן הפך את המוח שלי לדייסה. כשחברי הגלריה שאלו אותי שוב אם כבר יש קונספט לתערוכה, צפה מתוך העיסה המילה “לבובו".
בהתחלה חשבתי שזו בדיחה אישית מוזרה. אם לא יצא לכם להיתקל בלבובו עד היום – מה שלי כאבא לילדה נשמע מפתיע מאוד – אספר שהלבובו הוא כנראה אופנה חולפת של צעצועי ילדים: בובות צבעוניות שנראות חמודות מאוד, אבל גם מרושעות למראה, עם גבות זועפות ושיניים חדות מתחת לפה.
חלפו כמה ימים מאז שזרקתי את המילה בגיחוך מהוסס, ובפעם הבאה שנפגשתי עם חברי הגלריה כבר הייתי בטוח: הנושא הוא לבובו.
במה עוסקת התערוכה
התערוכה משתמשת בבובת הלבובו כמתווך, אבל עוסקת בחרדות ובפחדים שנשארו אחרי תקופה ארוכה של מלחמה. נקודת המוצא האישית היא בהתבוננות במשחקי הילדות של הבת שלי: “חטופים”, בניית ממ״דים מלגו, והמצאת מלחמות בין בובות לבני אדם – כדרך לעבד מציאות מאיימת דרך משחק וחפצים.
בהמשך כל אמן ואמנית לקחו את זה לכיוון אחר, אך נוצר חיבור סביב רעיון אחד: גם כמבוגרים אנחנו נושאים שכבה ילדותית וחרדה סמויה מתחת לניסיון להפגין שליטה. לכן השימוש בבובות ובדימויים ילדותיים מאפשר לפרוץ אל שכבות רגשיות שקשה לגשת אליהן ישירות, ומדגיש את כוחם של “חפצי מעבר” כמנגנון להתמודדות ישירה עם פחד.
כיצד נבחרו העבודות בתערוכה
לאחר שהנושא הוסכם, כל אחת ואחד מחברי הגלריה יצאו למסע עצמאי: מיעוט הביא עבודות קיימות שהתברר שמתאימות לנושא וחיכו לרגע הזה כדי לצאת לאור, אך רוב המשתתפים יצרו עבודות חדשות מתוך האתגר. לאורך הדרך נשמר שיח רציף עם כל יוצר, אך במקביל ניתן חופש רחב לפרש את הנושא מתוך עולם הדימויים והתכנים האישי שלהם. הבחירה נשענה על אמון בכך שהעבודות יתכנסו בסוף לכדי גוף קוהרנטי, גם אם במהלך התהליך עלה חשש שהתמה תתפרק. בסיכום התהליך נוצר, לתחושתי, שלם גדול וחזק מסך חלקיו.
אילו עבודות בתערוכה מתכתבות זו עם זו
המון אמניות ואמנים בחרו לעבוד ישירות עם דימויים של בובות. חלק בחרו בבובת הלבובו עצמה, כמו העבודה האייקונית של אירית אברמוביץ עם הבובות שנופלות מהשמיים על נוף הריסות שמזכיר לי לפחות את הנוף העזתי; הציור של עדי ט. הופמן עם מֶמֶנטוֹ מוֹרִי שבו הגולגולת הוחלפה בראש הבובה; או התבליט של עירית בראל-בסן, שבו הבובה התחברה לדימוי של מגבים שהיה לה בסטודיו כדי ליצור דימוי של הכלאה וכליאה בין שני האובייקטים. בובות שונות מופיעות בעוד המון יצירות: ברווזי הגומי בציור של אפרת בואנה, כלבי הדשבורד בפסלים של מיכל בלייר, בובות תינוקות בצילום ובפסל של ענבל כהן חמו, ובובת דובי וקפוצ'ונים דמויי בובות בעבודות של שרית אכטנברג. במובנים רבים, גם חלק מהאמנים שלא השתמשו בבובות של ממש, יונתן לוי ותמר שפר, יצרו דימויים "בובתיים" שעשויים משאריות, ומדברים בשפה דומה על הפחדים שלנו כשהם פוגשים משהו בלתי צפוי. כל העבודות האלו, בעצם, התמודדו עם פחדים באמצעות דימויי הבובה, גם אם כל אחד עיכל נושאים שונים בצורה שונה.
אילו עבודות בתערוכה מאוד שונות זו מזו
שתי יצירות חרגו, לכאורה, מן השיח הישיר של התערוכה, אך השתלבו בה באופן טבעי כתוספת משמעותית. שלומית ליוור מציגה את עצמה, אך למעשה פועלת בתוך תנוחה בובתית שבאמצעותה היא מבקשת להפיק עוצמה. זהו היפוך של רוב העבודות האחרות, שמשתמשות בבובות כדי להצביע על חולשה ופגיעוּת. אצל ליוור מתרחש תהליך של ספיגת חפץ המעבר אל תוך הישות העצמית, כהתעצמות –תהליך שמזכיר את האופן שבו ילדים מפנימים אובייקטים כאלה כחלק מהתפתחותם.
עבודה נוספת שאינה כוללת בובה היא הווידאו של דורון פישביין. זהו דימוי של פרזנטורית עם מה שהוא מגדיר כ״היפר־חיוך״, העומדת מול רקע ירוק ומציגה שוב ושוב אובייקט שאינו קיים. הדימוי לקוח ככל הנראה מסטוק וידאו שיווקי, אך העובדה שהיא לבדה, אינה מצביעה על דבר שמחוץ לעצמה, ובעיקר משך הזמן הלא־חתוך של הסרטון – כמה דקות שמורגשות כנצח – הופכים את המראה לחזק במיוחד. הפרזנטורית, שנועדה לפנות לרגשות בסיסיים ולמכור, הופכת כאן לדימוי כמעט בלתי־אנושי: מחוות אנושיות לחלוטין, המוצגות ללא הקשר, יוצרות תחושת זרות ואי־נחת שמתחברת באופן עמוק לאופי התערוכה.
מה היו האתגרים בעבודה על התערוכה
במשך כל התהליך האתגר המרכזי היה איזון רגשי: ליצור תערוכה שהחוויה הכוללת שלה מורכבת, אבל לא מכריעה. מצד אחד היא אמורה לדבר גם לילדים, כמו הבת שלי; מצד שני היא נשענת על תכנים קשים מאוד – זוועות מלחמה, חרדות ונושאים אקזיסטנציאליסטיים. בשלב מסוים פשוט הראיתי את העבודות לבת שלי, והתגובות שלה חיזקו אצלי את ההבנה שילדים קולטים ומבינים יותר ממה שנהוג לחשוב. זה כמובן לא פתר את הבעיה אלא חידד אותה: עדיין היה צורך שהבובה תפעל כמתווך, כדי לאפשר לילדים ולילדים שהתבגרו להיכנס אל התערוכה בלי לצאת ממנה בתחושה קשה מדי. רגע לפני הפתיחה עלתה תחושה שהאיזון הזה עדיין לא הושג, ושנטיית המשקל של התערוכה חזקה מדי לכיוון המפחיד.
אז מה עשית?
הלכתי לחנות סטוק וקניתי בלונים צבעוניים זוהרים ושתי שפופרות של קונפטי מתפוצץ, וקיבלתי מהבת שלי אישור להשאיל שתי בובות לבובו שלה (וגם לי יש בובה אחת) ולהשתמש במדבקות לבובו שהיו לה. פרסתי את הבלונים על תקרת החלל, הדלקתי כמה אורות צבעוניים, הנחתי את הבובות במקומות אסטרטגיים בתערוכה והפצצתי אותן בקונפטי. ליד כל עבודה שמתי מדבקת לבובו שכמו מתכתבת עם תוכן היצירה. מתחת לרשימת השמות כתבתי תודה לבת שלי לולה ירון. פתאום החלל קיבל מראה הרבה יותר "מסיבתי" ועדין: זה חיזק את נוכחות הבובות שחוזרות בין העבודות, והכניס לתוך המתח גם שכבה של שמחה וחגיגיות – מה שבפועל פתר את התחושה שהאיזון עדיין לא סגור.
מה למדת מתוך העבודה על התערוכה
אני מרגיש שבאמצעות המבט בילדה שלי הצלחתי לזהות חוויה אישית שנגעה במשהו קולקטיבי, וכשבדקתי אם הקבוצה מתחברת אליה קיבלתי תגובות חיוביות מאוד. כל אמן ואמנית לקחו את נקודת המוצא למסלול אישי, אבל מתוך הסך הכולל נדמה לי שזיהינו משהו בסיסי שמשותף לכולנו — משהו ששייך לנו כילדים בעבר וכמבוגרים בהווה. מול התערוכה הבנתי שהפחד שבא בעקבות הקיום שלנו בכלל וזה שבמהלך המלחמה בפרט, זה לא רגש שצריך לברוח ממנו. במובנים רבים, אפריז ואגיד שהפחד הזה יכול להיות גם רגע קטן ויפה ששווה להתעכב עליו, להביט בו, ולזכור אותו. ככל שהוא כואב, ובצדק.
אירית אברמוביץ | שרית אכטנברג | אפרת בואנה | מיכל בלייר | עירית בראל בסן | עדי ט. הופמן | ענבל כהן חמו | יונתן לוי | שלומית ליוור | דורון פישביין | תמר שפר
אוצר: ד"ר אלעד ירון
גלריה בנימין
4.12.25 עד 10.1.26
תגובות