הכירו את האוצר - ד"ר אלעד ירון

קצת רקע – מאיפה אני מגיע לאוצרות

כמו רבים, גם אני התחלתי מהשאיפה להיות אמן. עוד כילד ציירתי, קראתי, חייתי אמנות – ובהמשך עברתי לאמנות מושגית. דווקא מתוך ביקורת על תחום האוצרות, מצאתי את עצמי הולך ומתקרב אליו. במהלך הלימודים בבצלאל הבנתי שיש אמנים טובים ממני, אבל גם גיליתי את הכישרון שלי – להיות שותף למחשבה עם אחרים. הפכתי לחבר לשיח של אמנים רבים, ומשם הדרך לאוצרות נפתחה כמעט מעצמה. הייתי חלק מקבוצת "בית ריק", שהקימה חללי תרבות באתרים נטושים – ושם, מתוך הצורך, הפכתי בפועל לאוצר. למדתי שהשטח יודע לפעמים טוב ממך מה התפקיד שלך, ושהקושי שלי עם המושג "אוצרות" דווקא דחף אותי להגדיר מהי בעיניי – כבר מההתחלה. מאז אצרתי עשרות תערוכות, כיהנתי כיו"ר איגוד האוצרים והאוצרות, ובעיקר – מצאתי את הדרך שלי להישאר בעולם האמנות, לתרום, לחשוב, ליצור – גם אם מזווית אחרת ממה שדמיינתי כשהייתי ילד.

האני מאמין שלי כאוצר

אוצרות עבורי היא דרך לייצר חוויה שיש לה משמעות. כל יצירה וכל תערוכה מבקשות משהו אחר, אבל מה שמוביל אותי תמיד הוא השאלה: מה התערוכה הזו עושה לקהל? אני רוצה לעורר רגש, מחשבה, דחף לפעול – לפעמים אפילו רק קוואצ׳ קטן בלב. אני מאמין בפרויקטים תלויי-מקום – המקום עצמו מדבר. ההיסטוריה שלו, הארכיטקטורה, אפילו כשמדובר ב"קובייה לבנה". אני משתמש באור כתיאטרון, מחפש סיפורים עם עומק חברתי או פוליטי, לפעמים גם פופוליסטיים – כי אמת פשוטה יכולה לחדור עמוק. אבל אולי הדבר הכי מהותי עבורי הוא עבודה קבוצתית. אני מאמין ביצירה משותפת – כי כשאנשים חושבים יחד, נוצרים רעיונות חדים ומדוייקים יותר. כשנותנים מקום לכל קול, יש יותר ידע והשראה בחלל. אני לא רואה את עצמי כמי שיודע יותר מהאמנים, אלא כמי שמלווה את הדרך. לפעמים אתן לאמנים לבחור בדרך שלהם גם אם איני בטוח בה – אפילו אם שנים אחר כך אחשוב שטעו – מתוך כבוד לאמת שלהם. בסופו של דבר, אם עושים את זה נכון – ליצירה קבוצתית יש כוח אדיר שמשרת את כל המשתתפים בה, וגם את הקהל שמקבל משהו מדויק יותר, מהדהד יותר.

מדוע בחרתי להיות אוצר של גלריה שיתופית

התשובה בעצם ממשיכה את האני-מאמין שלי: אני באמת מאמין שקבוצה של אמנים היא התשובה. ועדיין – אגלה סוד קטן, שאולי אפילו חלק מהאמנים בגלריה לא יודעים – בהתחלה מאוד חששתי. לא הייתי בטוח אם הקבוצה הזו תעמוד בציפיות שלי. יש דימוי רווח לגלריה שיתופית – של בורגנות, של השקעה כלכלית למען תערוכה פה ושם, ושל שותפים שלא באמת רוצים לקחת חלק. קצת כמו דירת שותפים שבה כל אחד סוגר את הדלת לחדר שלו. אבל ככל שהעמקתי, הבנתי עד כמה הדימוי הזה רחוק מהמציאות. גלריה שיתופית דורשת מהאמנים שלה הרבה מאוד – משאבים, זמן, אנרגיה, התמדה ובעיקר שותפות עמוקה. שעות של שיחות קבוצתיות. אתה חייב רצון עמוק לעבוד יחד, ודרייב אמיתי להמשיך לפעול גם כשאין ודאות לתוצאה. ומה שהכי הפתיע אותי – זו פשוט הקבוצה עצמה. אמנים ואמניות מבריקים, מסורים, עם רמת כישרון יוצאת דופן. אולי זו תוצאה של תהליך הבחירה השיתופי, ואולי פשוט מזל טוב – כך או כך, זו זכות גדולה בשבילי לעבוד איתם ולחשוב איתם.

מה מעניין אותי בגלריה בנימין?

אני חושב שהרגע שבו הכי הבנתי מה מיוחד בגלריה היה בתערוכה "כרסום היסודות". זה היה בעיצומה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית (כמה מהר זה הפך להיסטוריה…), וכולנו הרגשנו שמשהו גדול קורה – משהו שמבקש תגובה אמנותית, קולקטיבית. במקביל, הגלריה עמדה לפני שיפוץ. ואז עלה רעיון – במקום לשפץ, לשבור הכל. פשוט להרוס את החלל ולבנות דרכו תערוכה. ההרס הפך לחומר גלם. כל אחת ואחד התפרעו בדרכם, וכולנו יחד יצרנו שלם משותף – פרוע, חד, חי. דווקא ברגע הזה הבנתי עד כמה הקבוצה הזו מיוחדת – קבוצה שאפשר להשתולל איתה. לחשוב ביחד, לפעול ביחד, לחלום ולהעז. מעבר לעבודה האישית שלי עם כל אמן ואמנית, הרגעים הקבוצתיים האלה הם השיא בשבילי – והם גם פשוט עושים לי שמח בלב, בתקופות לא פשוטות.

החזון שלי עבור הגלריה

אני רוצה שהגלריה תהיה כל מה שהיא יכולה להיות – עבור האמנים והאמניות, וביחד איתם. מקום לאמנות אמיתית, שיתופית, חיה – אמנות שיכולה לגעת, להשפיע, לשנות מציאות. מאז שנכנסתי לתפקיד, אני מתרגש שוב ושוב מהדרך שהגלריה עשתה – ולא כי אני הובלתי אותה לבד. להפך – זו הייתה תנועה שכבר התחילה לפני, והיא אפילו זו שהביאה אותי לכאן. לפני שלוש שנים, כשהגלריה קיבלה לראשונה תמיכה ממשלתית (אחרי מאמץ ענק של חבריה), הוצב תנאי – אוצר קבוע שיעבוד לצד האמנים. אבל מה שקרה מאז – זו לא רק תוספת תקציב. זו רוח של עשייה שיתופית שהובילה לשיפוץ משמעותי, לעיצוב מחודש, להקמת אתר חדש (שכמעט מוכן!), ולחשיבה מעמיקה על הדרך שבה פועלים. וזה כבר ניכר החוצה – בהזדמנויות שמגיעות לגלריה, בתערוכות מחוץ למרחב הקבוע שלנו (כמו בכברי ובעין הוד), ועוד יותר מזה בכמה שהגלריה היום יפה ומושכת. אבל בעיקר – בתחושת תנועה קדימה. החזון שלי? פשוט להמשיך את התנועה הזו, לחזק אותה, לדייק אותה – ולבנות יחד עם האמנים מקום שלא רק מציג אמנות, אלא גם משנה את הכללים.

ולסיום – מה הלאה?

יש לנו עוד לאן לשאוף, ויש לנו דרך להמשיך בה – ואני מרגיש שאנחנו ממש באמצע התנועה הזו. אחרי כל מה שעברנו – כמדינה, כקבוצה, כאנשים – עולה בנו מחשבה חדשה: הגיע הזמן לבנות. אני לא יודע אם זו תהיה תערוכה אופטימית – קשה להבטיח אופטימיות בימים כאלה. אבל אני כן יכול להבטיח תערוכה שמאמינה בכוח של קבוצה. בקשר בין אנשים כבסיס לבנייה משותפת של משהו חדש.

פרטים בקרוב מאוד :)