אני שטה בתוך פרוזה ציורית, בין דימוי למילה שאינה מוגדרת, בין עולם מוחשי לעולם אחר, שקט וחסר קול. בעבודותיי, הסמלים הפיגורטיביים מתמזגים עם תחושות ואנרגיות, פורצים מתוך הגוף כתגובה לשחיקה היומיומית.

אני רוצה ללכוד ביצירתי את הרגש של התקווה. בעיניי, התקווה היא הרגש העוצמתי ביותר, ובכל זאת, לעיתים קרובות היא נשכחת; למרות שהיא מתקיימת בין כל נשימה לנשיפה. בשנתיים האחרונות חקרתי בסטודיו את תופעת המיראז' במדבר, אותה אשליה חמקמקה שבעיניי מייצגת באופן המובהק ביותר את התקווה. המיראז' מופיע לפתע, הוא עשוי לסכן אותנו, אך באותה נשימה גם להעניק לנו את הכוח להמשיך ולדחוף את עצמנו אל מעבר למגבלות הגוף, אל עבר התעלות המחשבה והרוח.

הנופים בציורי נולדים מתוך זיכרונותיי, אך מתוכם נוצרים מרחבים חדשים שאינם קיימים; אך אולי היו יכולים להיות. בתוך מסע הנוף הזה משוטט תמיד אדם המחפש את דרכו. לעיתים הוא נמצא במרכז הקומפוזיציה, ולעיתים הוא רק כתם קטן על הבד; אך הנוף שסביבו אינו רק רקע, אלא הדהוד למציאות הפנימית שהוא נושא עמו.

בציוריי אני מנסה ללכוד את הרגע שבו המציאות נפרמת ומשתנה, קווי האופק מתערפלים, והצבעים מהדהדים בין החוויה לזיכרון. הדמויות,  גם כשהן רק צל או כתם על הבד,  נושאות עמן את תחושת החיפוש. כל ציור הוא ניסיון להחזיק בתחושה הזו של שינוי מתמיד, שבו המציאות אינה מוחלטת אלא תלויה במבט ובתחושה. כמו התקווה; חמקמקה, אך בלתי ניתנת להכחדה.