בתקופה רוויית המלחמה, העולם שסביבנו הפך למרחב שבו דמיון וחרדה נשזרו זה בזו, ללא גבול ברור ביניהם. המציאות החיצונית חלחלה אל כל פן בחיינו הפנימיים. בתוך המרחב הזה הופיעה בובת הלבובו – חמודה ועזת צבעים, אך זעופה ובעלת שיניים חדות. תחילה, העיסוק בבובה צבעונית נראה כסתירה צורמת מהחוויה היומיומית של איום ואלימות, דבר קליל שאינו מתאים לצו השעה.

הלבובו משווק כבובת ילדים, באותה מידה שהוא מהווה פריט אספנות למבוגרים. הוא מדגיש את המקום הקמאי בדימיוננו. הוא מותאם לכל גיל, ופונה לצורך לגונן, אך גם לצורך להיות מוגנים על ידי חפצים דוממים. זהו בדיוק אותו החלל בו מציאות ודמיון שזורים יחדיו – החלל בו במהלך שנות המלחמה משחקי הילדים התמלאו חטופים כחלק מן הנרטיב, ממ"דים נבנו מקוביות משחק ומאבקים בין דמויות שיחזרו פחדים ממשיים. לא פחות מכך בעולם המבוגרים, חיי הפנאי התמלאו סימנים מודחקים לטראומה.

עם הזמן התבררה הסתירה בין תכונותיו של הלבובו כמפתח להבנה עמוקה יותר של המציאות. החיבור בין חמידות לאימה, שבולט כל כך בלבובו, מהדהד באופן ישיר את ההתנגשות שבה כולנו חיים: ניסיון ליצור אזור בטוח בעולם שמתעקש לאיים. הצעצוע, במקום לעמוד כניגוד למלחמה או לקשיי החיים, נעשה עדות לאופן שבו דמיון ואלימות מתקיימים יחד באותו מרחב. כך הלבובו אינו רק אופנה חולפת, אלא כלי לשיקוף דור שגדל בתוך מציאות בלתי־נסבלת – ומעבד אותה דרך דימוי שמכיל בו־זמנית מתיקות, אכזריות, ופירוק מתמיד של הגבול שביניהם. בתערוכה זו, מגיבים חברי גלריה בנימין, כל אחד בדרכו, לבובה ולמציאות. 

לטקסט האוצרותי