בתווך המימי
- Inbal Cohen Hamo
- 8 ביולי
- זמן קריאה 5 דקות
בתערוכה "מסלול 1" הופכת שלומית ליוור את חלל התערוכה למרחב מימי, שבו הגוף האנושי צף ומתפרק. בתערוכה מוצגות עבודות ציור גדולות ממדים, מצוירות בטושים על מדבקות ויניל בהן הגוף האידיאלי הקלאסי מוחלף בגוף אנושי פגיע
מי אני?
כשהייתי בת 14 חזרתי יום אחד מבית הספר לבית נעול. בגינה הייתה ערמת חול גדולה וכדי להעביר את הזמן השתרעתי עליה והתחלתי לפסל. אמא שלי סיפרה לי אחרי שנים, שכשהיא חזרה הביתה וראתה אישה מפוסלת בחול, היא הבינה שאני אמנית. עדיין אין לי מושג מה זה אומר... נראה לי שבאיזשהו מובן נשארתי פשוט ילדה שאוהבת לשחק.
איך נולדה התערוכה?
בקיץ 23 עשיתי קורס שחיית חתירה והתחלתי לצלם את עצמי שוחה מתחת למים, ככלי עזר לשיפור סגנון. כשראיתי את הצילומים הם הקסימו אותי. מיד ידעתי שאעשה איתם משהו משמעותי, שזה יהיה הפרויקט הגדול הבא שלי.
העבודות בתערוכה
קודם כל צילמתי את עצמי בווידאו בבריכה, במסלול מספר 1, שהוא המסלול האיטי. לאחר מכן, בסטודיו, המרתי את הוידאו לאלפי תמונות בודדות ואת הדימויים האלה ציירתי במשך חודשים ארוכים. רשמתי בטושים צבעוניים על גבי מדבקות ויניל גדולות. חתכתי את השוליים הלבנים מסביב לדימויים כך שנוצרו צורות אמורפיות, ועם חומרי הגלם האלו הגעתי לגלריה.
חלק מהעבודות גדולות מאוד, בגובה של כשלושה מטרים וחלקן סנטימטרים בודדים, חלקן מצוירות בצורה איטית ומחושבת וחלקן כלאחר יד, חלקן מצויר על מצע מבריק, חלקן על מצע מט וחלקן על מצע שקוף. כתבתי קודם "חומרי גלם" כיוון שהעבודה הגיעה לכדי מימוש רק לאחר ההדבקה על הקיר. לא מדובר בעבודות שעומדות בפני עצמן, למרות שהן יכולות לעמוד בפני עצמן. אני רואה בהן חלק ממיצג רישומי כולל שנברא על קירות הגלריה. החומריות של המדבקות חשובה. למדבקות השונות יש טקסטורה וצבעוניות שונה. ההדבקה אינה "מושלמת". יש בועות וקפלים, יש משחקיות עם שקיפויות, יש חיתוכים והדבקה של החלקים החתוכים בצורות שונות, ויש השתקפויות של התאורה בחומר המבריק. כל אלו לא היו מתוכננים ונוצרו תוך כדי העבודה על הקיר.
השימוש במדבקות הוא כל כך מרכזי לתערוכה שקשה להאמין שהוא נולד בדרך מקרה, בגלל קשיים טכניים. בשלבים הראשונים של העבודה חשבתי לצייר על מצב קשיח, רבוע, סטנדרטי אך מבריק. שקלתי פורמייקה, אך תוך המחקר הבנתי שהפורמייקה מתעוותת מאוד והפתרונות שהציעו לי לא התאימו לפרויקט הזה. הייתה לי כמות קטנה של טפט לבן מבריק בבית וכשניסיתי לצייר עליו הבנתי שזהו החומר הנכון שלא רק פותר את הקשיים הטכניים, אלא גם פותח אפשרויות ציוריות חדשות.
איך קשורה התערוכה לעבודות קודמות?
קודם כל - כמעט תמיד אני מציירת או מצלמת את עצמי. לרוב, כמו בעבודות האלה, אני מתחילה פרויקט עם פעולה או מקום או רעיון פשוט, למשל אני מצלמת את עצמי מתחת למים ומציירת את זה. לרוב אני יודעת באיזה מדיום אני רוצה ליצור וזה מה שמוביל אותי. בתערוכת היחיד הקודמת יצרתי פריימים של עבודות וידאו על לוחות קרמיקה. פה ידעתי שאני רוצה לעבוד בטושים על מצע מבריק. כאן, כמו בעבודות קודמות, יש אלמנט של חזרתיות וריבוי. אלמנט נוסף הוא הכיוון האנכי - עבודות רבות שעשיתי בעבר, בעיקר ציור אבל גם וידאו, נעשו בפורמט מוארך. מבחינות רבות העבודות בתערוכה מחברות שתי פרקטיקות קודמות - האחת היא ציורים של עצמי בגודל טבעי או גדול מזה שמצוירים באופן ריאליסטי; והשנייה היא עבודות שאני עושה מאז 2019 שבהם אני רושמת ישירות על הקיר באמצעות מאסקינגטייפ צבעוני דק מאוד. כאן שידכתי את שתי הפרקטיקות באופן שבו יכולתי ליהנות משני העולמות. מצד אחד יכולתי לעבוד בסטודיו בנחת וליצור ציורים מושקעים ומצד שני לא תכננתי את ההצבה מה ששימור את הספונטניות, את ההתרגשות ואת הסיכון שבעבודות המאסקינגטייפ.
קשר נוסף שחשבתי עליו רק בדיעבד הוא המקום של המים בעבודות שלי. לתערוכת היחיד הראשונה שלי קראו "יומן רב החובל שלומית" ושתי עבודות מוקדמות משמעותיות שלי צולמו באמבטיה.
איך נוצר הקשר עם האוצרות?
שתיהן חברות שלי. מיכל בלייר מהגלריה וסורנה שניידר מהתיכון. הן לא הכירו אחת את השנייה קודם. זה היה יכול להיות מתכון לקטסטרופה אבל עבד מצוין. כל אחת הוסיפה את הפרספקטיבה שלה ובדברים החשובים הן הסכימו.
לרוב אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות ואני נוטה להתנגד. אבל יש סיבה שחשוב לעבוד עם אוצרים כי המבט החיצוני חשוב. קיבלתי החלטה מודעת להתמסר לתהליך, לנסות להקשיב ולתת להן לעזור. בניגוד לתערוכות קודמות, גם התחלתי את התהליך איתן מוקדם יחסית, כך שהליווי והתובנות שלהן היו משמעותיים יותר גם בעשיה ולא רק בהחלטות סופיות.
מאחורי הקלעים של התערוכה
בגלל המלחמה נדחה מועד הפתיחה מאפריל ליולי. זה היה אילוץ, אבל בדיעבד תערוכה שסובבת סביב בריכת השחייה מתאימה מאוד לקיץ. ביוני טסתי להופעה בחול, נסיעה שתוכננה מזמן. חששתי מאוד מלוחות הזמנים הצפופים, אבל זה הביא אותי לקו הסיום של התערוכה עם כוחות מחודשים, מה שפעל לטובתה.
במה עוסקת התערוכה?
התשובה הכנה היא "אני לא יודעת". אני יכולה לכתוב הרבה על התערוכה, חלק גדול מהדברים האלו רשומים בטקסט האוצרותי היפה שכתבו האוצרות שלי.
אבל במובן העמוק יותר התערוכה לא "עוסקת", אלא נוכחת ומשקפת. אני לא יודעת, כי מה שמוביל אותי באמנות זה לא רעיון, אלא הדברים הקונקרטיים, הדימוי, הפעולה, החומר. אני לא יודעת, כי המחשבות שלי על מה שאני עושה משתנות כל הזמן. לפילוסוף היווני הרקליטוס מיוחסת האמירה "הכול זורם". הכול משתנה כל הזמן כמו המים, לכן אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. עצם השינוי, משמעותי לתערוכה, אבל הוא לא בהכרח העיסוק המרכזי בה.
כשהתחלתי לעבוד על התערוכה חשבתי שאני יודעת. ממש בשלבים הראשונים התרחש אסון ה- 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו. חשבתי שהתערוכה תשקף את הדיכוטומיה בין השלווה שהרגשתי בשחייה, כשהראש מתחת למים, לבין כל הדברים הנוראים שהתרחשו בחוץ. ככל שעבר הזמן, העולם כאילו התהפך עלינו והמים כבר לא היו מפלט. כבר לא צילמתי שלווה. צילמתי מים שמשקפים את הרצפה האדומה, צילמתי מים שמפרקים את הדמות שלי, ציירתי את עצמי הפוכה, צועקת, כואבת. הייתה לי פחות סבלנות וחשתי קושי לעבוד. לפעמים ציירתי רק מתוך אינרציה. ויתרתי על הקוהרנטיות, ויתרתי על אחידות סגנונית ועל הידיעה, ופשוט המשכתי לצייר חופשי, איך שיוצא ובלי לחשוב, כי בכנות רוב הזמן לא ידעתי מה לחשוב. היו לי אלפי דימויים שהפסקתי למיין, היו לי ערמות של טושים וגלילים גדולים של ויניל וזהו.
שלוש שנים זה הרבה זמן ובתקופה הזאת קרה הרבה, עם הזמן מצאתי כוחות מחודשים, בעיקר בזכות מוסיקה והדבר השתקף גם בציורים. העבודות המוקדמות הן איטיות ומחושבות יותר וגם מהורהרות יותר באופי ותוך כדי הרישום נהיה חופשי יותר וגם כאוטי יותר. הכעס והכאב התערבבו עם השמחה, מעצם פעולת הציור. ההפתעה הגדולה הגיעה עם הקמת התערוכה. התוצאה הייתה הרבה יותר דינמית, צבעונית ושמחה ממה שחשבתי שתהיה.
אז אולי אני לא יודעת מה הנושא של התערוכה, אבל אני יודעת שזו התערוכה הכי אישית וחשופה שעשיתי אי פעם. במשך שנים רבות אני מציירת ומצלמת את עצמי, אבל זו הפעם הראשונה שאני חושבת על העבודות כעל דיוקן עצמי.
מה למדתי מהעבודה על התערוכה?
למדתי הרבה דברים טכניים וחומריים שקשורים לעבודה עם המדבקות, מה שישמש אותי בפרויקטים הבאים. בוודאות אמשיך לעבוד עם החומר המופלא הזה. נזכרתי גם עד כמה אני אוהבת לרשום. העבודות ברובן לא ישרדו את ההורדה מהקיר ויזרקו לפח אחרי התערוכה, והבנתי עד כמה זה לא משנה לי. להיפך, ככה יהיו פחות עבודות שיתפסו מקום בסטודיו.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי, אחרי תקופה ארוכה של חוסר חשק, הוא שעדיין לא איבדתי את התשוקה לעשיה אמנותית. וגם שהפרויקט הכי חשוב הוא הפרויקט הבא.
אוצרות: מיכל בלייר | סורנה שניידר
גלריה בנימין
2.7.26 עד 1.8.26
תגובות