שלומית ליוור הופכת את חלל התערוכה למרחב מימי, שבו הגוף האנושי צף ומתפרק. בתערוכה מוצגות עבודות ציור גדולות ממדים, המצוירות בטושים על מדבקות ויניל, בהצבה תלוית־מקום - שיטת עבודה שמותירה את ליוור בחוסר וודאות עד הרגע האחרון.

בהשראת הקריאטידות מן האקרופוליס באתונה, ליוור משכפלת דמות נשית ומחליפה את הגוף האידיאלי הקלאסי בגוף אנושי פגיע, שקווי המתאר שלו מיטשטשים. המים מאפשרים למשא הרגשי להתמוסס ולגוף להיפטר מהמשקל העודף.  פעולותיה האינטנסיביות מגלמות עומס גופני ונפשי הנע מן הפרטי אל הקולקטיבי, בתוך המציאות המתפוררת, שבה גם כאשר המבנה כולו נדמה כקורס, הגוף עדיין מחזיק מעמד.

לטקסט האוצרותי המלא