כשהאוויר הוא בית

בתערוכה "שַׁעֲרֵי הָאֲוִיר חֲסוּמִים בִּדְלָתַיִם" עוסקת אירית אברמוביץ במפגש בין שתי צורות קיום שונות: הנטייה האנושית לחפש בית, יציבות ועוגנים, ואורח החיים של הסיסים, שחיים את מרבית חייהם באוויר. דרך צילום, וידאו ומיצב, ובאמצעות מבטים מגובה טיסה, השתקפויות של שמיים במים ואובייקטים מן המרחב האווירי, התערוכה בוחנת שאלות של בית, נדידה, תפיסת מציאות ונקודת מבט. בפוסט זה היא עונה על כמה מהשאלות שעלו בשיחות עם מבקרים בתערוכה

שערי האוויר חסומים בדלתיים | מראה הצבה

במה עוסקת התערוכה?

התערוכה עוסקת בבית, בנדודים ובנקודת מבט. בבסיסה עומד המפגש בין שתי צורות קיום שונות מאוד: מצד אחד הנטייה האנושית לחפש יציבות, לבנות, להתמקם, לאגור חפצים; מצד שני אורח החיים של ציפורים נודדות, ובפרט הסיסים, שחיים את מרבית חייהם באוויר. סיס צעיר מבלה את שתי שנות חייו הראשונות במעוף רצוף עד לקינון הראשון. הוא חי בתוך נדודים. העובדה הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש. היא לא גורמת לי לרצות להיות סיס, אבל היא מחדדת שאלות על האופן שבו אנחנו חיים בעולם ועל המשמעות שאנחנו מעניקים לבית, לקרקע ולעוגנים.

איך נולדה התערוכה?

בתהליך של בנייה מחדש מתוך חומרים שנאספו לאורך שנים. חלקם חיכו בסבלנות בארכיון, אחרים לא ידעו עדיין שהם שייכים לתערוכה. אליהם נוספו צילומים חדשים שצולמו במיוחד על מנת להשלים את מה שהלך והתגבש.

במשך שנים עסקתי במבט מגובה טיסה, בהשתקפויות של שמיים במים, בבתים, בנדידה ובציפורים. כשהתחלתי לעבוד עם האוצרת שגית זלוף נמיר התברר שחלק גדול מהדברים האלה כבר היו שם, גם אם עדיין לא חוברו במפורש. רוב העבודות המוצגות בתערוכה לא היו קיימות בתחילת הדרך. היו צילומים, רעיונות, סקיצות, הדפסים, טקסטים וניסויים, אבל רובם שימשו כחומר גלם.

איזה תפקיד יש לדאייה בתערוכה?

שנים רבות של דאייה לימדו אותי לראות את העולם מלמעלה, לחשוב במונחים של זרמי אוויר, בסיסי עננים, מרחב תלת־ממדי ותנועה שאינה מוגבלת לקרקע. בעונות המעבר אני פוגשת לעיתים סיסים בבסיס העננים. אנחנו חולקים לרגע את אותו מרחב אווירי. למרות שגם אני וגם הם משתמשים בתרמיקות כדי לטפס, יכולות התמרון שלהם מדהימות אותי בכל פעם מחדש. אני מתפעלת מהמהירות, מהדיוק ומהתחושה שהם שייכים למרחב הזה באופן שאני לעולם לא אוכל להשתייך אליו. המפגשים האלה הובילו אותי לקרוא עליהם, ועם הזמן הם נדדו גם אל תוך העבודה האמנותית.

אירית אברמוביץ | אף אחד לא חיבר את האור לשמיים | 2024 | צילום מלובד

למה דווקא סיסים?

כי הם מחדדים את השאלות שמעניינות אותי. כשמתבוננים באורח החיים שלהם, הוא נראה כמעט הפוך לאורח החיים האנושי. אנחנו נושאים איתנו חפצים, בונים מבנים, משפצים, צוברים זיכרונות חומריים. הסיסים נעים בעולם בלי משא. האוויר הוא סביבת החיים שלהם. במובן מסוים, הנדודים אינם הדרך אל הבית - הם הבית. הסיסים אינם כאן כדי לייצג אותנו; הם כאן משום שהם סיסים. אבל מתוך הניסיון להבין את אורח חייהם התחדדו עבורי שאלות על אורח החיים שלנו.

הבית מופיע גם בעבודות קודמות שלך. מה השתנה כאן?

בעבודה קודמת, "המאוזן הוא העמדת פנים", הבית היה דימוי של הבית שלי ממש. היו בו בני משפחה חיים ומתים וסיפורי הפְּלִיטוּת שלהם. היו בו גם חיות הבר שחלקו איתנו את הסביבה. כאן הבית אחר - הוא אינו בית מסוים בעל סיפור ביוגרפי, אלא כמעט מושג. הוא הופך לנקודת מוצא דרכה אני חושבת על יציבות, על שייכות ועל עוגנים. המבט מלמעלה תרם לזה. מגובה טיסה אנחנו לא רואים את הסיפורים המתרחשים בתוך הבתים. אנחנו רואים גגות, צורות ויחסים מרחביים, והבית הופך לחלק מהנוף. עניין אותי לבחון מה קורה כאשר מביטים במבנה שנועד לעגן אותנו בעולם מתוך נקודת מבט שאינה שייכת עוד לקרקע. המבט האווירי אינו רק שינוי גיאומטרי - הוא משנה את האופן שבו אנחנו חושבים על בית ועל מקומנו בתוכו.

מה תפקידה של נקודת המבט בתערוכה?

במהלך השנים חזרתי שוב ושוב אל דימויים שמערערים את תחושת ההתמצאות: השתקפויות של שמיים במים, מבטים מלמעלה שבהם קשה להבחין בין קרקע לאוויר, וצילומים שבהם לא ברור אם אנחנו מביטים למעלה או למטה. נקודת המבט אינה רק מיקום פיזי במרחב. היא משפיעה על האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות ועל מה שנראה לנו מובן מאליו. אני נמשכת לדימויים שמערערים את הוודאות הזאת. המים הם אחד מהם. הם מאפשרים לשמיים להופיע על הקרקע, להפוך מעלה ומטה, לבלבל בין הדבר לבין השתקפותו. הם יוצרים מרחב שבו הוודאות מתערערת. במובן הזה הם אינם רק חומר או מוטיב חזותי, אלא דרך לחשוב על המציאות עצמה.

שערי האוויר חסומים בדלתיים | מראה הצבה

האם יש טקסטים או רעיונות שליוו אותך במהלך העבודה?

בתהליך הבנייה של העבודות היה גם מפגש בין עבודת סטודיו לבין קריאה. אחד הטקסטים שליוו אותי היה "שירת פרמנידס". שם התערוכה לקוח מתרגומו של יהודה ליבס. בפואמה מתואר מסע אל מחוזות הידיעה והאמת, ופרמנידס מבחין בין דרך האמת לבין דרך הסברה - בין מה שניתן לבסס באמצעות מחשבה והיגיון לבין האופן שבו העולם מופיע בפנינו דרך החושים האנושיים והפרשנות שהמוח שלנו נותן לדברים.

ההבחנה הזו עניינה אותי משום שהתערוכה כולה עוסקת במבט ובהתבוננות. מים הופכים שמיים לקרקע. מבט מלמעלה מערער את תחושת ההתמצאות. הסיסים מציעים אורח חיים שקשה לנו לדמיין. כל אלה מטילים ספק בהרגלי הראייה והמחשבה שלנו.

ליווה אותי גם טקסט בן כמעט אלף שנה של הצייר הסיני גו שי, שכתב על הדרכים השונות להתבונן בנוף. גו שי טען שאין נקודת מבט אחת נכונה. אפשר להתבונן בנוף מלמעלה, מלמטה, מקרוב ומרחוק, וכל מבט מגלה נוף אחר, גם כשההר נשאר אותו הר. הרעיון הזה התחבר למחשבה על המבט האווירי, אבל גם למבנה התערוכה כולה. עניינה אינו להציע נקודת מבט חדשה אחת, אלא לערער את ההנחה שקיימת נקודת מבט יציבה אחת שממנה העולם מתגלה כפי שהוא.

איך מתחברים בתערוכה פרמנידס, הסיסים וכדור הסימון התעופתי?

דרך המרחב האווירי. אחד האובייקטים המרכזיים בתערוכה הוא כדור סימון תעופתי - אותו כדור כתום שמותקן על כבלי מתח כדי להזהיר טייסים. בתחילת התהליך חשבתי להשתמש בכדור שלם, אבל במהלך העבודה ובליווי של שגית הוא הלך והצטמצם, עד שנותר רק חצי ממנו. על פניו מוקרנת סריקה תלת-ממדית מפורקת של עצמו, וחלק מהדימוי משתקף על הקיר. האובייקט, הדימוי וההשתקפות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

במהלך העבודה גיליתי שקווי מתח הם גם אחד מגורמי התמותה המשמעותיים של ציפורים נודדות, בשל התנגשויות בכבלים. כדורי הסימון הכתומים הם אמצעי הגנה, שנועדו להפוך אותם לנראים יותר, אבל ההגנה הזו אינה מספקת עבור הציפורים הנודדות הגדולות. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם המציאות יוצרת קשרים שלא תכננתי מראש. לפתע הכדור כבר לא היה רק סימן במרחב האווירי, אלא גם אובייקט שנוגע ישירות בשאלות של נדידה, סכנה ותנועה. 

בדיעבד הוא התחיל לקבל עבורי משמעות נוספת גם דרך הקריאה בפרמנידס. יש משהו יפה בכך שאחד הדימויים המרכזיים בפואמה הוא האמת השלמה והעגולה – "לִבָּהּ הַלֹּא־זָע שֶׁל אֱמֶת שֶׁהֵיטֵב מְשַׁכְנַעַת" – ואילו בתערוכה נותר בסופו של דבר רק חצי כדור וסריקה מפורקת.

מרחב אוירי | פרט מתוך מיצב וידאו

איך הייתה העבודה עם האוצרת?

שגית עזרה לי לזהות קשרים בין דברים שכבר העסיקו אותי במשך שנים. אחד המשפטים הראשונים שלה היה שהיא רוצה שזו תהיה תערוכה "שרק אני יכולה ליצור". המשפט הזה נתן לי הרבה חופש. הוא עודד אותי להעמיק דווקא במקומות שחשבתי שהעניין בהם אישי מדי: המרחב האווירי, כדורי הסימון התעופתיים, המבט מגובה טיסה והסיסים. במקום לחפש נושא מבחוץ, התהליך היה של חידוד וזיהוי של מה שכבר היה קיים.

מה למדת מהעבודה על התערוכה?

שהרעיונות שאנחנו נושאים איתנו לאורך שנים ממשיכים לעבוד גם כשנדמה לנו שעברנו לנושא אחר. במהלך העבודה הבנתי עד כמה הבית, הדאייה, המים, הסיסים והמבט מלמעלה קשורים זה בזה עבורי. לא משום שתכננתי לחבר ביניהם, אלא משום שהם כנראה נובעים מאותה סקרנות אישית. אחד מהדברים המשמעותיים שלמדתי הוא הערך של אוצרות טובה. שגית ידעה לא רק לזהות את החוטים שקשרו בין העבודות, אלא גם להוציא אותי מפינות שנתקעתי בהן, לעזור לי לוותר על דברים שאהבתי אך לא שירתו את התערוכה, ולרכז רעיונות שהתפזרו לכדי מהלך ברור יותר.

עבורי התערוכה אינה מסכמת מהלך או עונה על שאלות. להפך. היא פתחה שאלות חדשות ומציעה אפשרויות התבוננות נוספות לעבודות הבאות.

שַׁעֲרֵי הָאֲוִיר חֲסוּמִים בִּדְלָתַיִם

אירית אברמוביץ

אוצרת: שגית זלוף נמיר

גלריה בנימין

22.5.26 עד 27.6.26