הקול מהקופסה

Inbal Cohen Hamo
13 בנוב׳
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 16 בנוב׳

בתערוכה "הלך החבל אחר הדלי", באוצרות שלומית ברויר, מציגה שרית אכטנברג עבודה חידתית שבה הצופה עומד מחוץ לגבול שמזמין הצצה בלבד. החבל והקופסה לצד טקסט קולי שכתב ומבצע עודד וולקשטיין יוצרים מרחב שבו כל מבט הוא חקירה, וכל פסיעה – גילוי של מה שנמנע

מסך חבלים ואור שמבצבץ מאחוריו — הצבה מתוך "הלך החבל אחרי הדלי". צילום: איריס חסיד

מי אני?

אני שרית אכטנברג, אמנית רב-תחומית החיה ויוצרת בתל אביב. בימים אלו אני חווה רגע מרגש ומיוחד: במקביל לתערוכתי “הלך החבל אחר הדלי” בגלריה בנימין, ממשיכה תערוכתי “ידיים שיודעות קול” להיות מוצגת במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. לראות את העבודות שלי חיות בשני מרחבים שונים, שכל אחד מהם יוצר שיח אחר עם הצופה, וכולן עוסקות בנושאים שמעסיקים אותי, הגוף, הזיכרון והקשר, זו חוויה מרגשת ומחזקת.

קופסאת עץ גדולה שבוקע אור מתוכה — צילום הצבה: אירית אברבמוביץ'

איך נולדה התערוכה

התערוכה צמחה מתוך עניין במתח בין חשיפה והסתרה, ומהווה המשך לעיסוק שלי בקשרים, בשייכות ובזיכרון, ובמרחב שבין האישי לקולקטיבי, תוך חקירת הגוף. העבודה נולדה מתוך שיח מתמשך עם האוצרת שלומית ברויר ועם עודד וולקשטיין, שותפי לדרך ולחשיבה. המפגש בינינו יצר שפה משותפת המחברת בין חומר למילה ובין נוכחות להיעדר.במבטו ובכתיבתו של עודד יש תנועה מקבילה לעשייה שלי – חקירה של הגבול שבין פנים לחוץ ובין דיבור לשתיקה.

כך מתאר עודד את הכניסה שלו אל תוך היצירה:

"כמאחר כרוני, שמחתי מאד בהצעה של שרית ושלומית. סוף סוף, זכיתי בהזדמנות להגיע ליצירה בזמן. משמע, לא כטפיל מאחר, המענה את היצירה בחדר החקירות המחניק של הפרשנות בניסיון לחלץ ממנה הודאה מגומגמת כי חיכתה רק לו; אלא כטפיל שווה מעמד, המקופל במעיו של הפונדקאי משחר היוולדו. לכאורה, ואולי לראשונה, באמת הגעתי סמוך מאד להתחלה: השיחות בפתח הסטודיו של שרית, הביקור באולפן ההקלטות, כשאני חוזר וקורא את הטקסט ושלומית אורבת לזיופיי בקשיחות אנינה; הפעימה המאיצה של הימים האחרונים, לקראת הפתיחה; מבוך המפגשים הלא-קרואים שהיה עלי לפלס את דרכי בעדו כדי להיכנס.

להיכנס? לאן, בעצם? הכניסה לתערוכה הייתה, במידה רבה, כניסה לתחום החסימה. לא הצלחתי להיכנס כי אני פתחתי לעצמי את הדלת והודעתי לעצמי בקוצר רוח שתודה, כבר לא צריך, אני כבר שם. ואז הבטתי כה וכה ונוכחתי שאני לא לבד. היצירה מזמינה את הצופים בזה אחר זה להציץ בחטף אל תחום נבצרותה של הצפייה, להיכנס בתבנית גירושם. בעודי סומך את מבוכתי על אורחות הסתלקותם של אורחים אחרים, חשבתי שזה בין השאר מה שהיצירה של שרית מספרת לי: הצפייה או הקריאה מניחה את עצם היתכנותם של יחסים שקולים ומנומסים בין העבודה לבין הצופה, הנערך בצייתנות על גבולותיו ומחזר במבטו אחר אפשרותה של הכניסה. אבל ככל שאנו נוגעים ביצירות חזקות ומגיעות באמת, נדמה ששאלת הכניסה מגרשת אותנו מן העיקר. היצירות האלה תמיד-כבר בלעו אותנו אל קרבן, החרישו את חוכמותינו בחריקת מנגנוניהן, יצקו את שלדינו ביסודותיהן. במקרים כאלה, השאלה היא איך לצאת מן היצירות, ובאיזו דמות. לעתים נדמה שגם שארית חיינו לא תספיק לנו לשם כך."

המילים של עודד הפכו לא רק לחלק מהטקסט הקולי בתערוכה, אלא גם למפתח להבנת המהלך כולו – הזמנה לכניסה ויציאה, לאפשרות של מגע עם מה שנמנע, ולחוויה שבה המבט עצמו נחצה.

שתי בנות מציצות מבעד למסך חבלים — צילום הצבה: מיכל בלייר

במה עוסקת התערוכה?

התערוכה עוסקת בגבולות שבין פנים לחוץ, ובין גוף למבט. היא בוחנת את המתח שבין ראייה למניעה, בין חשיפה להגנה, ובין הרצון לדעת לבין הצורך לשמור. היא יוצרת מרחב שמזמין הצצה, עצירה ומחשבה, שבו הגוף והמבט מזמנים מבט שמחפש דרך פנימה במחשבה על שייכות וזיכרון. התערוכה מנסה לחלץ את החלל מ"שימושיותו השגורה", אך אינה מתיימרת להציע חלופה לפרוטוקול הצפייה, התנועה והקשב, ומבקשת להשהות מבט נוסף על ההיררכיות המותנות ביחסי אמן–צופה–יצירה.

העבודות בתערוכה

התערוכה היא פרויקט תלוי מקום, שנבנה בחלל הגלריה. במרכז החלל ניצבים קופסה גדולה וסורג חבלים, היוצרים מרחב שמקפיא רגע של חצייה – רגע שבו הגוף והמבט מבקשים להתקרב ונעצרים.

סורג החבלים מתחם ומפריד את החלל הפנימי, יוצר מחסום פיזי ומאפשר הצצה בלבד דרך המרווחים שבין הקפלים, שהושארו רופפים במיוחד למטרה זו. פעולות המתיחה, הכריכה והשזירה יצרו שכבות המחזיקות בעצמן, חוזרות על עקבותיהן, נמתחות ומתרופפות, והופכות את החבל ל"רישום בחומר" המחבר בין הגוף, המרחב והזיכרון. קיר החבלים משרטט גבול ברור שמגביל את הגישה ויוצר עצירה והיסוס. דרכו ניתן להציץ אל החלל הפנימי, שבו ניצבת קופסת עץ גדולה, כמעט סגורה לחלוטין. חריץ דק מאפשר מעבר אור ומספק הצצה חלקית בלבד, מבלי לחשוף את תוכנה במלואו. הקופסה משמשת כ"חדר פנימי" – אובייקט סגור ומעורר סקרנות, עם פתחים מוגבלים שמאפשרים הצצה בלבד, ובו בזמן כמבנה שמביט חזרה על הצופה.

כפי שכתבה האוצרת שלומית ברויר:

"קופסת עץ וסורג חבלים עשויים לשמש כאינדקס ענייני לאפיון תערוכתה של שרית אכטנברג 'הלך החבל אחר הדלי'. למרחב המתומצת בחומר ובחפץ מצטרף בקול עודד וולקשטיין כמורה נבוכים נכלולי שזהות דוברו נזילה, שתכניו מהתלים ושניסוחו מתרוצץ בין מלל מכתבי לבין דו שיח במעמד צד אחד. לפיכך, דימוי הקופסה יכול לדידם של מנסחיו לזמן 'מחוז חפץ, מקום, דבר, ה-דבר...' ובה בעת לגלם 'זיכרון, הבטחה, בית'*. ההצעה לאופני פענוחו של האובייקט ממשיכה להדהד בחלל התערוכה ונמעניה נקראים לפשוט זהויות ולהיות: 'אם בא להם ממש להתגנדר הערב, פריק, תפלץ לא-קרוא, נווד בן בלי שם המשקיף ממרחק על, נניח, מעגל האור הרך שבו יושבי הקופסה קוראים זה לזה בשמות.'

נדיבותו, לפחות למראית עין, של כתב הפשר הקולי - הממיר בענווה את טקסט הקיר האוצרותי וסונט במובלע בצורך הכפייתי לתמלולו של החזותי - מספקת לא רק ביאור תוכני סתום ו/או פלטפורמה גרוטסקית להצגת האני, אלא גם כתב תנועה עילג המשרטט כוריאוגרפיה של שיטוט בחלל התערוכה. וכך, ממשיכ.ה הדובר.ת לפלרטט בלשון חלקלקות עם מאזיניהם ולהציף, לכאורה בלי משים, את פרוטוקול התנועה השגור בחללי תצוגה: 'כמה יפה לראות אותך נעצר. תמיד באותו מקום, בדיוק בקו הזה, כאילו החבל עצמו נכרך סביב קרסוליך עוד לפני. את חושבת שאת בוחרת לא לחצות, אבל אני יודעת: אינך יכולה. הגבול הזה איננו חפץ – הוא עצם הגוף שלך'.

האם הניסיון לחילוצו של חלל מ"שימושיותו השגורה" אינו טומן למפרע את המרתו בשימוש שגור אחר? סביר להניח שכן. התערוכה אינה מתיימרת להמציא חלופה לפרוטוקול משמוע הצפייה, התנועה והקשב, אלא מבקשת להשהות מבט נוסף על ההיררכיות המותנות ביחסי אמן־צופה־יצירה."

*כל הציטוטים לקוחים מהטקסט הקולי שכתב עודד וולקשטיין.

חבלים שזורים לכדי מרקם על רקע שחור — צילום תקריב: שרית אכטנברג

איך קשורה התערוכה לעבודות קודמות

התערוכה ממשיכה קו עיסוק מתמשך בעבודותיי – בקשרים שבין גוף, זיכרון ושייכות, ובמרחבים טעונים שבהם אינטימיות וחצייה מתקיימות בעת ובעונה אחת. בעבודות קודמות בחנתי את הגוף כחומר זיכרון וככלי להעברה בין-דורית, ואת מושג הבית כמרחב נפשי ופיזי שבו נרשמים קשרים, חיבורים וגם מתחים.

כמו בסדרות הציורים, המיצבים ועבודות הווידאו בתערוכות קודמות, גם כאן אני מתבוננת ברגעים של קרבה, של רצון לגעת ולהיכנס פנימה – לצד ההשהיה, המרחק והגבול. אם בעבר הגוף היה נוכח כדימוי או כנוכחות פיזית, הרי שכאן הוא מופיע דרך היעדרו: דרך המבט החסר, דרך הגבול שמסומן בחבל, ודרך פתח ההצצה שהשארתי – כמו עקבה של תנועה, של אינטימיות שאינה ניתנת במלואה.

מוטיב החבל, שהופיע בעבודות קודמות כדימוי לקשר, לשזירה, לתלות ולהגבלה, וכמטאפורה חיה לקשר בין-דורי, הופך כאן לגוף פעיל המכוון את התנועה ומזמין את הצופה לעצור ולהתבונן. החבלים יוצרים גבול פיזי – מגביל ועוצר, אך גם מאפשר חריץ ופתיחה למבט. הם ממשיכים את החקירה שלי את המתח בין הגנה לכבילת יתר, שהופיעה גם בעבודות הווידאו "מטוטלת" ו “בואי נכונה”.

בדרך זו, התערוכה "הלך החבל אחר הדלי" ממשיכה לעסוק בגוף ובזיכרון, ומוסיפה נדבך חדש – מפגש שבו הגוף שלי והגוף של הצופה יוצרים יחד מרחב של חקירה, גילוי ושליטה בחוויה ובזיכרון. בגבולות הראייה וההקשבה, וביחסים שבין הפנים המוגן לחוץ החושף. התערוכה מרחיבה את המחקר שלי על מרחבים מוגנים אך פגיעים, על נקודת המפגש בין מה שפרטי למה שנחשף, ועל שייכות, שורשיות וקרבה. וגם מוסיפה נדבך חדש – המפגש שבין היצירה לצופה, שבו הגוף והמבט עצמם הופכים למצע של זיכרון, רצון ושליטה.

קיר עשוי מחבלים בתוך גלריה — צילום הצבה: איריס חסיד

איך נוצר הקשר עם האוצרת ואיך הייתה העבודה המשותפת

האמת שאני חבה ל"עלמא" את ההיכרות עם עודד וולקשטיין ושלומית ברויר.את שלומית הכרתי תחילה דרך עבודתה כאוצרת, והערכתי מאוד את הרגישות, הדיוק והעומק שהיא מביאה אל כל פרויקט. הקשר בינינו העמיק כשהשתתפנו שתינו בקורס של עודד, קריאה בספרות גותית, ב"עלמא". שם נחשפתי לעומק החשיבה שלה, ליכולת המדהימה שלה לראות ולנסח דימוי דרך שפה, ולחדות המחשבה שמובילה אותה. לאחר מכן שלומית אצרה את התערוכה "קונטרסים" בחלל "עלמא", והזמינה אותי להציג בה – כך נוצר בינינו חיבור מקצועי ואישי, שנבנה על הקשבה הדדית ואמון. כבר אז הרגשתי שכשיגיע הרגע לפרויקט החדש, ארצה ששניהם – עודד ושלומית – יהיו חלק ממנו. די מהר היה ברור שסיעור המוחות בין שלושתנו יכול לייצר שיח רב-שכבתי: בין דימוי לשפה, בין גוף למחשבה, בין אינטואיציה לפרשנות.

ואכן, נוצר בינינו מרחב עבודה פורה ומורכב. שלומית הובילה את התהליך בדיוק ובבהירות, עם יכולת נדירה לשלב בין הרעיוני לחומרי, לראות את התמונה השלמה מבלי לוותר על הפרטים הקטנים. העבודה איתה הייתה ממוקדת, רגישה ומלאת השראה, והפרויקט הלך והתגבש באופן טבעי, שלם ועשיר.

מאחורי הקלעים של התערוכה

בתהליך העבודה על התערוכה קרו רגעים שהיו כמעט כמו יצירה בפני עצמה. שיחות הזום של שלומית עודד ושלי היו מלאות בהומור, התרגשות ופנטזיות אמנותיות. באחת מהן, עודד תעה ברחובות דרום תל אביב, ואנחנו המשכנו להתגלגל עם רעיונות כאילו העולם עצר בשבילנו.

גם באולפן ההקלטות היו רגעים משעשעים: שלומית, כמו מנצחת על תזמורת פנימית, כיוונה את עודד למצב הרוח המדויק לפני שהצליל והמשמעות מתחברים לכדי יצירה.

קופסה ואור שמציצים מבעד לחבלים אופקיים — צילום הצבה: שרית אכטנברג

מה למדתי מהעבודה על התערוכה, ולאן זה לוקח אותי?

למדתי שהעבודה על גבולות - בין חשיפה להגנה, בין ידיעה לאי ־ידיעה, אינה רק נושא התערוכה, אלא גם הדרך שבה היא נבנתה. למדתי לשחרר שליטה, להקשיב, לתת לדמיון לעבוד לצד החומר, ולסמוך על תהליך שמחפש קודם את האמת הרגשית ורק אחר כך את ההסבר.

זו הפעם הראשונה שאני מציגה תערוכה ללא ציורים או וידאו, וההחלטה הזו, על אף החשש, פתחה מרחב חדש. היא אפשרה לי לנסח מחדש את משמעות "דימוי" ולגלות דרכים אחרות לייצר נוכחות - לרקום גוף וגבול בתוך החלל עצמו.

העבודה לקחה אותי צעד קדימה בחקירה של זיכרון כמרחב חי ותנועתי, ופתחה לי אפשרות להעמיק בעבודה עם קול, טקסט וסיפור — ולחקור את נקודת המפגש בין פרטי למה שנחשף, ובין יצירה לצופה.