תערוכת היחיד של אירית אברמוביץ עוסקת במשמעותה של נקודת המבט, ובהשלכותיה לגבי תפיסת המציאות. דרך הסטת המבט מגובה העיניים אל המרחב האווירי, היא  בוחנת סוגיות של יציבות, נדודים והגירה.
בבסיס התערוכה עומד הפער בין החיפוש האנושי אחר ״מבנה קבוע״, בית ואדמה בטוחה; ומנגד, תנועת הציפורים, והסיסים בפרט, שחיים את מרבית חייהם באוויר, צדים, אוכלים וישנים תוך כדי מעוף. המתח המופיע בעבודות בין המבט האנכי המנותק מהאחיזה בקרקע לבין החיפוש אחר עוגן, נוכח בחלל הגלריה. אברמוביץ מאתגרת את אופני התצוגה המקובלים, ומבקשת לערער את תחושת ההתמצאות של הצופה. דרך שיבוש האוריינטציה המרחבית, המבקרים הופכים לשותפים פעילים בחוויית הריחוף, היעדר הגבולות ואולי גם החיפוש אחריהם.

לטקסט האוצרותי המלא

בלוג