קופסת עץ וסורג חבלים עשויים לשמש כאינדקס ענייני לאפיון תערוכתה של שרית אכטנברג הלך החבל אחר הדלי. למרחב המתומצת בחומר ובחפץ מצטרף בקול עודד וולקשטיין כמורה נבוכים נכלולי שזהות דוברו נזילה, שתכניו מהתלים ושניסוחו מתרוצץ בין מלל מכתבי לבין דו שיח במעמד צד אחד. לפיכך, דימוי הקופסה יכול לדידם של מנסחיו לזמן "מחוז חפץ, מקום, דבר, ה-דבר..." ובה בעת לגלם "זיכרון, הבטחה, בית"*. ההצעה לאופני פענוחו של האובייקט ממשיכה להדהד בחלל התערוכה  ונמעניה נקראים לפשוט זהויות ולהיות: "אם בא להם ממש להתגנדר הערב, פריק, תפלץ לא-קרוא, נווד בן בלי שם המשקיף ממרחק על, נניח, מעגל האור הרך שבו יושבי הקופסה קוראים זה לזה בשמות."

נדיבותו, לפחות למראית עין, של כתב הפשר הקולי -  הממיר בענווה את טקסט הקיר האוצרותי וסונט במובלע בצורך הכפייתי לתמלולו של החזותי - מספקת לא רק  ביאור תוכני סתום ו/או פלטפורמה גרוטסקית להצגת האני, אלא גם כתב תנועה עילג המשרטט כוריאוגרפיה של שיטוט בחלל התערוכה. וכך, ממשיכ.ה הדובר.ת לפלרטט בלשון חלקלקות עם מאזיניהם ולהציף, לכאורה בלי משים, את פרוטוקול התנועה השגור בחללי תצוגה: "כמה יפה לראות אותך נעצר. תמיד באותו מקום, בדיוק בקו הזה, כאילו החבל עצמו נכרך סביב קרסוליך עוד לפני שהתקרבת. את חושבת שאת בוחרת לא לחצות, אבל אני יודעת: אינך יכולה. הגבול הזה איננו חפץ – הוא עצם הגוף שלך".

האם הניסיון לחילוצו של חלל מ"שימושיותו השגורה" אינו טומן למפרע את המרתו בשימוש שגור אחר?   סביר להניח שכן. תערוכתה של אכטנברג אינה מתיימרת להמציא חלופה לפרוטוקול משמוע הצפייה, התנועה והקשב, אלא מבקשת להשהות מבט נוסף על ההיררכיות המותנות ביחסי אמן־צופה־יצירה.

* כל הציטוטים המאוזכרים בגוף ההודעה לקוחים מהטקסט הקולי שכתב עודד וולקשטיין.