בתערוכה זו חוזרת עירת בראל-בסן אל עבודותיו של סבה, שמואל גולדשטיין, צייר, שעבודותיו התאפיינו בציורי נוף ובסצנות יהודיות והוצגו בבית יד לבנים בפתח תקוה (שהפך לימים למוזיאון פתח תקוה לאמנות ועבודותיו של גולדשטיין כלולות באוסף המוזיאון).
בסדרת עבודות ציאנוטייפ אותן יצרה, בונה האמנית קומפוזיציות של טבע דומם המייצרות הכלאה בין עבודותיה שלה בסטודיו לבין ציורים של סבה, פריטים של סבתה שהייתה עקרת בית ואביזרים מן הסטודיו ומן המטבח. היא לוקחת פריטים מן המוכר והיומיומי ומעבירה אותם אל מחוזות הנשגב.
בראל-בסן מפנה את המבט פנימה. היא בוחנת את ההיסטוריה המשפחתית שלה, ומנסה לפענח את ההשפעות המשפחתיות של סיפור הביוגרפיה האישית שלה על גוף עבודותיה. בתהליך של פרימה וכתיבה מחדש שאופייני לדרך פעולתה של האמנית, היא שוזרת את הסיפור של סבה וסבתה מול מבטו של הצופה. תהליך של פירוק והרכבה הופך את הלא נראה לנראה, מנכיח את המרכיבים המלווים את האמנית ומשמש מעין עדות של הדברים.
בתערוכת היחיד הקודמת, בראל-בסן התחקתה אחר מושג היופי והעלתה שאלות על מושג זה תוך חתירה להגיע אל המהות שמאחוריו. בתערוכה הנוכחית, לצד חקירת הביוגרפיה האישית שלה, עוסקות העבודות בשאלות על מורשת ועל עזבון חומרי. באמצעות הדפסי ציאונטייפ, עבודת וידאו ומיצב תלוי מקום, האמנית נעה בתערוכה זו בין שני קטבים, בין שני העיזבונות, מנסה להלחימם יחד ולייצר היררכיה פנימית ביניהם. היא מתחקה אחר עקבות העבר, עקבות המובילות אל עבודותיה שלה.