טקסט: ג'ני אלטשולר
זמן קצוב, תערכה צילום קבוצתית הדנה ביחסים אנושיים מורכבים תוך התמודדות עם טבעו של ציר הזמן. כותרת התערוכה רומזת על מערך החיים האנושי הניחן בתקופה קצובה ומוגבלת, רבת מחשבות, בחינות תוך ניסיון למתן תשובות לשאלות מעיקות. אומני הצילום המציגים בתערוכה עושים שימוש במדיום הצילום תוך הסתייעות במנגנוני המצלמה כגון מהירות, הגדרות צמצם ובחירת התזמון במטרה להתפייס עם הכרת המציאות, תאוריות למיניהן וסוגיות אישיות. ג'ני אלטשולר, אמנית, צלמת ומרצה ותיקה מדרום אפריקה, מודה שהיא "הגיעה למסקנה שדבר אינו נצחי, אפילו לא התמונה המצולמת הנחשבת תכופות כ 'לוכדת' רגע חולף ובכך מנציחה את הווייתנו, את רגעי השיא שלנו". לדבריה זה אחד המניעים הבסיסיים העומדים מאחורי עבודות האמנות הללו: "לכן אני נמשכת לנצל את תכונות מנגנוני בקרת הזמן של המדיום הצילומי כדי ללכוד את הקסם של הרגעים החולפים, של הארעי. לעיתים נוטה אני לעשות שימוש בהקרנה מפני תכונת הזמניות של המדיום עצמו, חומק, לא מוחשי ובעל תכונות שקיפות מגוונות". ניכר שכל הצלמים בתערוכה זו עושים שימוש במדיום הצילום שלהם בדרכים מפוקחות ואינטואיטיביות כדי להתמודד עם מחשבותיהם המתייחסות לזמן, לארעיות המתרחש והקיום בכללו. לאורך ציר ההתבוננות המוטמע מהותית בשדה חקירת הנושא של ה-"זמן הקצוב" ומעגל החיים, ישנן שתי תובנות סימביוטיות. הראשונה יוצרת מקצב סידרתי של רצפים דרך העתיד אל ההווה ואל העבר, המתייחסים למגבלות מכסות הזמן המדודות (שניות, דקות, שעות והשנים ההולכות ומתדלדלות). תרחיש זה מעמת אותנו עם תהליכי "בליית הבשר" החומרית אל מול ההכרה בסופניות הפיזית של החיים. תמותה עשויה להציף התייחסויות מגוונות בזרימת החיים הטבעית של בן האנוש. ארנסט בקר , אנתרופולוג ותיאורטיקן מדעי חשוב, מסביר בספרו“ הכחשת המוות” (1974) את הפועל האנושי עלי אדמות כאמצעי או מנגנון המונע על ידי אינסטינקט ההנצחה וההישרדות הבסיסי של הפרט בכוונה להתמודד עם המודעות לאיום המוות הפיזי המתרגש עליו. ורדי כהנא, אמנית וצלמת ישראלית, חוקרת בסדרת העבודות "היופי ניתק את עצמו" (1992-1993) את גוף חברתה, בת התמותה, 'ותיקת החיים', על הסיבולת, הכאב ועל המגבלות האכזריות הקשורות אליו. התבוננותה המדעית-קלינית עם רמיזה ליופי ולעדינות הקלסית של העירום בצמידות לבשר השסוע, הנעדר בדרך כלל מן התמונות. הדחייה נעלמת לחלוטין מן הדימוי, תוצר החשיפה הרגעית הקצובה.
הצלם התיעודי הצעיר מיקי נועם- אלון, מנכיח עבורנו דרך אסון הצ'ונמי ביפן את ההרס החומרי של היקום על ידי שימת לב לפרטי השרידים החומריים של חפצים שימושיים המתחזקים את האנושות (ההריסות והזבל המתכלה, הסירה שהודחה ממקומה הטבעי, מסיכות ההגנה למיניהן, רומז לנו שאפילו לאוויר הנשימה הצחור אינו מובן מאיליו). אלון מספר לנו בתמונותיו, החומרים היו פעם חדשים, רעננים ושימושיים. כהרף עין הפכו בלויים, מזוהמים ולא שימושיים. מרוץ הזמן בא לידי ביטוי גם בעבודתה של איריס חסיד- סגל, מתוך פרויקט מתמשך בשם “Make Believe”. באמצעות צילום אמנותי של בתה וחברותיה בוחנת חסיד לאורך זמן מערכות יחסים דינמיות ועוקבת בקפידה אחר המעבר מן הילדות אל הנערות. תקופות מורכבות הבוקעות מחשיפה אחת בודדת בה ניבטת אלינו קבוצת הבנות, בתה וחברותיה,לא עושות יותר מאשר לשבת על ספסל במקבץ אינטימי, המעלה מחשבות על מרוץ הזמן בין פרקי הילדות המגוונים. תובנה נוספת מאפיינת את האמניות חנה סהר וג'ני אלטשולר שאינן מתמסרות בקלות להכרה המתוקה בתחבולות הזמן, שתיהן גוררות את הצופה אל מקומות פחות גשמיים באמצעות דימויי התייחסות נוספים. תכופות מעומת הצופה עם תחנות חיים שונות, חזרות זמן, היסטוריות משפחתיות ואפילו רמיזות לגלגול מחודש. בעבודתה של ג'ני אלטשולר טכניקת השיכוב הדיגיטלית מאפשרת באמצעות שיקופיות את חציית המיגבלה הפיזיקלית ויצירת התודעה רוחנית, והרגשית המכוונת לנוכחות בלתי-מודעת של רוח אלמותית. סהר בסדרות”Ashlon Beauty” (2009-10) ו- “Night watch” (2009) פועלת תכופות באופן דומה תוך
שימוש בטכניקת הצילום לעמעום הרגע, מתמסרת לקסמי הזמן במשכי חשיפה ממושכים, נהנית מתנועת נשימה קלילה, חומקת מהקלישאה של הקפאת הזמן תוך נגיעה בסמלי קהילה. תפקידה המסורתי של המצלמה היה תמיד "הקפאת הרגע החולף". 

כל האמנים המשתתפים בתערוכה זו עושים שימוש במנגנונים, באסוציאציות ובטכניקות השונות הטמונים במדיום הצילומי באופן מחושב ומעמיק, מה שהופך את הצפייה בתערוכה לחובה עבור צלמים, אוצרים ואספנים המעריכים את השילוב בין העשייה הקונספטואלית לפרקטית בזירה הגלובלית העכשווית של אמנות הצילום.