"דברים קשים הנאמרים יפה״. אין דרך טובה יותר להתיחס לתערוכה מאשר במשפט זה אותו שאלתי מדרור בורשטיין ("הארץ") אודות הציור ״שעור המוזיקה״ של ורמיר.
הסתירה הקיימת במשפט ״דברים קשים הנאמרים יפה״ וכן בכותרת התערוכה הוא מהות התערוכה. האמנים בתערוכה, כל אחד בדרכו, מגלמים אותה באופן מובהק. העבודות מכילות ניגודים או עולמות שונים, זה מול זה או זה ליד זה: הדימוי וההפשטה, הרגש והמושג, האיפוק והאקספרסיה, הפנים והחוץ. בעבודות המוצגות ישנה התייחסות ברורה לצורה, כלומר לאסתטיקה, בדרגות שונות של שליטה ואיפוק, מוגשים בהקפדה. בו בזמן ניכר בעבודות שהן נובעות מעולמם הפנימי של האמנים, וקיימת תפיסה קונספטואלית למרות ההתיחסות לויזואליה.
הדימויים בתערוכה מעלים שאלות: באיזו מידה השפה הויזואלית מעבירה את מה שהיא מסמנת? בדרך כלל המוח קולט מיידית את המסמן ורק לאחר מכן הוא קולט מהו המסומן. העבודות כאן מערערות את הסדר הזה. האם המוח שלנו תופס בו זמנית את הדימוי החיצוני, את היפה, ואת מה שמועבר באמצעותו?
הדרך בה אמנים אלה פונים אל הרגש, ויוצרים תעתוע בין גורמים שוניים מעוררת התפעלות. היופי והחוויה הרגשית, ההתרגשות המתעוררת ללא צורך במניפולציה של אקפרסיביות, הנונשלנטיות שרוב העבודות מציגות לעומת עומקן והנגיעה שלהן בצופה, היחס המענין בין הפנים לחוץ, כל אלה מאפיינים את התערוכה