"The world is full of objects, more or less interesting; I do not wish to add any more.”
דאגלס היובלר

התערוכה ממוקמת ברגע הזה בזמן שבו אמן מחויב להתמודד בכנות עם שאלות בסיסיות הנוגעות למדיום שבו הוא עובד - מהי הרלוונטיות שלו? מהם גבולותיו החדשים? מהי מידת תקפותו לאור השינויים הרדיקליים בחוויית המציאות? לצד זה, שבה ועולה שאלה נוספת: כיצד ניתן כיום, בעידן מתֻוּוך וממוסך מתמיד, לחוות אמנות בדרך ישירה, שובה, חושנית, בזמן (ובחלל) אמת.
כל האמנים המציגים בתערוכה זו גדלו בצמוד למסך: טלוויזיה, מחשב, גיימבוי, טלפון סלולרי. הללו לא מתפקדים עבורם, כמובן, רק כשעשועים לשעות הפנאי. אלו הם חומרי הגלם של הזיכרונות, השפה, הפנטזיות והחרדות שלהם - אלמנטים ויזואלים ונפשיים המורכבים מפיקסלים או מנוריות קטנות.
חווית החיים שלהם, שלנו, מפוצלת כיום בין גוף עם צרכים קבועים - שינה, אכילה, תנועה וכו' - לבין ספרה וירטואלית שמקיפה אותו, מציפה את העיניים, האוזניים, הידיים והמחשבות. המבט שלנו מחפש את הצילום, נמשך אליו דרך כל מסך אפשרי: בשילוט, ליד טקסט, מודפס, מודבק, מוקרן, מהצד השני של העולם אל מתחת לשמיכה. והגוף? אנחנו חיים בתוכו, מאכלסים אותו, אבל המסך מצמצם ומנוון אותו.
הקונפליקט הזה בין הגוף החי, הפעיל, לבין זה הסייברי, המתֻוּוך, הוא שמניע את האמנים לפעולה. כיצד ניתן להציף את הקונפליקט הזה על פני השטח, לתת לו ביטוי, להציג אמנות שמערערת על גבולות המסך והבהייה חסרת הגוף? מה נשאר כאשר מפרקים את הצילום למרכיביו היסודיים? ומה קורה כאשר מתעקשים לגעת בחומר שמבקש להציג עצמו כאנטיחומר?
חקירות אלה מאפיינות את העולמות ההיברידיים שאמנים אלה בוראים, הקרועים תמיד בין חומר לדימוי, בין ממשות להעתקיה.