צילומיה של איריס חסיד סגל את ביתה וחברותיה, נעשים מנקודה שבה המסקנות הפמיניסטיות הופנמו ואומצו זה מכבר, והמודעות להשפעותיה של התרבות העכשווית ניכרת. האם שומרת, מתעניינת וזוכרת מעצמה את הגישוש שבהתבגרות. היא סומכת על הנערות וחוששת להן, מזדהה ומנסה באמצעותן להבין דבר מה לגבי עצמה, לגבי מיניותה וזהותה שלה על רקע התקופה שבה היא בעצמה התבגרה. האם הינה אישה, שהייתה גם היא ילדה ונערה. התקופה שבה היתה נערה היתה תקופה מוקדמת יותר בהשתרשותם של הערכים הפמיניסטים לתוך התרבות. באמצעות הצילומים המביימים סיטואציות מוכרות מתוך עולמן של הנערות, מובלטים הרגעים הייחודיים שמרכיבים את תהליך גיבוש הזהות שלהן. להבדיל מהתבוננות בתהליך של נערה אחת, חסיד סגל בוחרת להתבונן בתהליך כפי שהן עוברות אותו יחד. הנערות המצולמות נוכחות יחד כקבוצה, גם כאשר הן מצולמות כיחידות. על ידי ההתעקשות של האם לתת שם לאספקטים משמעותיים בהתבגרות ביתה וחברותיה באמצעות צילומיה, היא מצרפת את עצמה ואותן לקבוצה הנשית, המאוחדת במטרה לתת שם למה שראוי לתת עליו את הדעת ואולי טרם נוסח כראוי. בכך היא מנגישה לנערות את ההתעקשות הפמיניסטית על קולן שלהן ועל כלל החוויה המרכיבה את עולמן, גם אם במסגרתה ישנם חלקים כואבים ולא פשוטים.

השותפות הנשית מהווה אלטרנטיבה ראויה לבדידות שבהתבגרות ובהיכרות ההדרגתית עם חוקיו של העולם שמסביב, עם עצמי בתוכו ועם יכולתי לחולל בו שינוי ולהפיק מהנוכחות בו משמעות. עם זאת, לצד ההרגעה ושיכוך הבדידות, הצילומים של חסיד סגל מציגים גם את הקונפליקט והקושי המצויים בשותפות זו עבור הצעירות הלוקחות בה חלק. לפי גיליגן, היחידה מוצאת עצמה זקוקה לקשר עם האחר באופן שהינו טבעי ונחוץ לה. בו בזמן, היא מתנכרת אליו מכיוון שהיא רואה בו איום על זהות אישית, כפי שהמערכת הפטריאכלית מביאה אותה להאמין. השותפות הקיימת בצילומים היא שותפות הקיימת גם בין החברות הנערות, בנות אותו הגיל, וגם בין הנשים בכלל, בין הצעירות לאם המצלמת, וכך גם בין הנשים והנערות המתבוננות בצילומים. זוהי ברית המכירה בהתמודדות של כל אחת עם מציאת קולה בחברה המאלצת אותה להפריד בין גופה לבין נפשה, בין רגשותיה לבין מחשבותיה ובין מי שהיא לבין מערכות יחסיה.

הילדות־נשים אינן מתבוננות זו על זו ואינן מתבוננות אל עבר האם המתבוננת. הן מביטות אל עבר מה שאינו מוגדר בדימוי. בעבר אולי היינו נוטות לטעון כי מדובר באובייקט הגברי הנמצא מנגד. אך הצעירות הללו אינן עסוקות בו כעת. השיח הוא פנימי, תוך נשי, המנסה לאתר מיהי אני בתוך הקבוצה של השוות לי, כיצד אני מבינה מי אני באמצעותן ואל מולן. בהרחבה, מיהי אני בתוך האקלים התרבותי שבו אני מצויה, על המילכוד שאני מצויה בו מתוקף המגדר שלי. מילכוד זה מרוכך על ידי השותפות שיצרתי עם חברותיי, ומועצם על ידיה בו בזמן.

גיליגן הדגישה בכתביה את התפתחות הזהות והקול העצמאיים אצל האישה המתפתחת בתוך קשר. כאשר מדובר בקשר, אין הדבר בהכרח מעיד על הרמוניה, אינטימיות וקירבה מנחמים. הקשר עלול לכלול גם שנאה, קושי, כעס, פחדים, ניכור ובדידות. אף על פי כן, על מלוא הרגשות המתעוררים, הצמיחה והגיבוש של הזהות ייעשה מתוך ההקשר של אני־אחר. הברית שבין הנערות, על אף המבטים המנוכרים, היא ברית שמצויה כנתון. ככזה הוא מתסכל לעתים, מנכר, וכזה המואסים בו. עם זאת, ההתמדה בו היא הכרחית, היא זו שמובילה להישרדות משותפת ולהבנה של מי אני ביחס לאחרת ובהתאם ביחס לעצמי. הברית הזו היא זו שתאפשר לי לצלם את עצמי ואת חברותיי אינספור פעמים, באינספור סימולאקרות ולהעלות את התמונות לפייסבוק, לחזור ולהתבונן בהן שוב ושוב, להעלות שיכפולים שלהם שוב ושוב ולהכיר את עצמי דרכם טוב יותר; היא זו המאפשרת לי לשרוד אינסוף של גירויים ודימויים של מהי נשיות, מיניות, אינטליגנציה, הומור, יופי לפי הייצוגים המתחלפים והמרוקנים שהתרבות העכשווית מציגה בפניי; והיא זו שמאפשרת לי להתבונן במיניות שלי, החדשה והזרה לי, במרחב מוגן יחסית, גם אם הוא אינו חסין לציפיות והשפעות גבריות.

הנערות המצולמות נהנות מפירות הישגיו של הפמיניזם עד כה. עם זאת, הן מתקיימות בתוך תרבות עכשווית שטרם התנערה לחלוטין מחוקיה של המערכת הפטריאכלית. הן אינן חוגגות את טבען שאינו מפריד בין גופן לנפשן ואת זכותן לגדול ולהכיר את קולן הייחודי באמצעות ולא למרות החשיבות של מערכות היחסים בחייהן. הן אינן מתבוננות זו בזו לא מכיוון שהשותפות והקשר אינם משמעותיים עבורן, אלא מכיוון שהן נאלצות עדיין להפריד בין העולם התרבותי שהן משתייכות אליו וציפיותיו מהן לבין מה שהן מרגישות כאינטואיטיבי ונאמן עבורן. הבדידות הנוכחת בצילומים מזכירה כי הן עודן מתמודדות עם המילכוד בין הכוח שהן שואבות מן השותפות הנשית לבין הכורח לאמץ את ההפרדה בין הגוף לבין הנפש, את השאיפה לאינדיבידואליות ואת התפיסה שלהן את עצמן כישויות מיסטיות ומסתוריות6.

חסיד סגל מציעה התבוננות על המשימה העומדת בפני הנערה בימינו, משימה של התמקמות וגיבוש זהות על רקע ההשפעות התרבותיות שהיא ניזונה מהן. משימה זו נעשית בצילומיה מתוך ובאמצעות השייכות לקבוצה. השייכות מהווה אלטרנטיבה ונקודת היאחזות שלפני עלייתו של הפמיניזם היתה נדחקת אל מחוץ לגבולות השיח7; בעבר הפטריאכלי היינו מכנות דינמיקה פנים־­נשית זו כדינמיקה המאיימת, המפונטזת והבלתי מובנת של האישה המתקיימת בקרב נשים נוספות8. כעת לשותפות הנשית ישנה לגיטימציה ומרֻוַח עבורה מקום גם במסגרת השיח השלט. יתרה מכך, היא תורמת לקידומה של האתיקה הפמיניסטית בכוח שניתן לשאוב ממנה. עם כל זאת, הילדה/נערה/אישה המצויה בשותפות זו, עודה מצויה בפער הצורם בין האידיליה שהתיאוריה שואפת אליה לבין הפרקטיקה המשתרכת מאחור. היא זקוקה לקבוצה הנשית המציעה לה שיכוך, הרגעה והעצמה, אך מוסיפה להיות מאותגרת על ידי עצם הצורך בה.

שירלי קובלנץ היא בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ואשת טיפול ב"בית אמיתי", קהילה טיפולית פמיניסטית לנפגעות אלימות מינית. https://www.erev-rav.com/archives/20036