הפסוק המקראי "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) מהווה נקודת מוצא לתערוכה זו החוקרת את הקשר בין האל לאדם, ובין היוצר ליצירתו. האם האמן מטביע את עצמו ביצירה, או שמא היצירה היא שמטביעה את חותמה באמן
התערוכה "בצלמנו" מציבה במרכזה את הפרדוקס המהותי של הקיום האנושי, דרך בחירה מכוונת בחומרים ארעיים ומתכלים. שעווה נמסה, חימר מתייבש, בועות סבון מתפוצצות, בצק מתקשה ועץ מתבקע - כל אלה משמשים את האמנים כמטאפורה חיה לטבעו החולף של האדם. בניגוד חד לחומרים יציבים כשיש וברונזה, המייצגים את השאיפה האנושית לנצחיות, החומרים האורגניים והזמניים מהדהדים את מהותנו כ"צל חולף בעולם". הפער בין היצירה הנשגבת, המבקשת להתעלות מעל לזמן, לבין החומריות הזמנית והמתכלה, מגלם את המתח המתמיד בקיומנו כבני אדם. אנו, שנבראנו "בצלם", מייצרים כלי מלחמה הפוגמים ומפרקים את הגוף האנושי השברירי
"בצלמנו" תערוכה המאגדת חמישה אמנים השואבים השראה מפרקטיקות קדומות, פולחנים וטקסים ומשלבים בתהליך יצירתם את דמותם וגופם. אדם נוצר בצלם אלוהים ובו בזמן מעפר, הרעיון המופשט מקבל צורה וגוף בחומר. העבודות בתערוכה בוחנות את משמעות היותנו נבראים "בצלם", ואת האופן בו אנו, כיוצרים, מטביעים את "צלמנו" ביצירתנו