הגענו לנקודה בזמן שבה אנחנו לא רואים את האמנות אלא ראשית כל את החלל. במוחנו נוצר דימוי של חלל אידאלי ולבן, והדימוי הזה, יותר מכל תמונה, הוא כנראה הדימוי הטיפוסי ביותר של אמנות המאה ה-20" (בריאן או'דוהרטי, מתוך הספר "בתוך הקוביה הלבנה")

האם הגלריה כיום עדיין רלוונטית לעולם האמנות, או שהיא רק סופרמרקט של פריטים אסתטיים שמוצבים בתור סחורה עבור המבקרים, ריהוט דקורטיבי לביתם של האספנים? לעתים נדמה שכמו כל המשפחות המאושרות, כך כל הגלריות דומות זו לזו, שבויות בתוך שיח פנימי שמוכתב על-ידי מנגנונים חיצוניים כלכליים על הציר שבין המוזיאון לאספן.

גלריה בנימין הוקמה כדי להוות אלטרנטיבה אנטי-מסחרית למצב הנוכחי, היא ממומנת על-ידי אמנים ותכליתה לאפשר מקום לאמנים להביע דעות ואמירות בצורה עצמאית ואמנותית. התערוכה "לא לפחד מחדר לבן" היא אירוע של ערב אחד, שינסה לערער את המעמד הסטרילי והקאנוני של הגלריות המקיפות את גלרייה בנימין. השאיפה היא לגרום למבקרים לשהות בגלריה לאורך זמן, ולא רק לראות ולהיראות, ואז לברוח משם לגלריה אחרת.

"הקוביה הלבנה הענקית בולמת כיום את מקצבי האמנות במקום להגביר אותם. היא מתכנתת מראש את מסעם של הצופים, מסיטה את הדגש מן התהליך למוצר, וחסרה את האינדיבידואליות ואת הפתיחות. זה לא שאמנות צריכה להיות מוצגת רק בסביבות שהופצצו עד חורבן, אבל היא כן צריכה להיראות בחיים" (מבקר האמנות ג'רי זלץ)