בין גוף לגופיה" היא תערוכה קבוצתית העוסקת בקשרים ובהקשרים שבין 'דימוי גוף' לבגד. העבודות המוצגות פורשות קשת רחבה של נקודות מבט מילדות לבגרות. משמלת הנשף הורודה בסטייל ההוליבודי ועד לגופיה הלבנה של בית הילדים הקיבוצי כביטוי לערכי שוויון ואחדות שהיו ואינם. מהעיסוק בדימוי הגוף ותיעודו באפליקציית האינסטגרם דרך הניסיון לחפשו תחת המעטה האחיד של מדי הצבא. מהבלונדינית הכושלת לדוגמנית הזוהרת, מנשל הפאקיר לחולצת הטריקו האחידה.
'דימוי עצמי' הינו מושג המתייחס להערכה הכללית שלנו את עצמנו.הוא מורכב מסך הציפיות שלנו מעצמנו ומיכולותינו, מהערך שאנו מייחסים לתכונותינו ולמעשינו, מהאופן שבו נראה לנו שאנו מוערכים על ידי אחרים ומהפער המתקיים בין ציפיותינו מעצמנו לבין הישגינו בפועל. קרל רוג'רס, מראשי הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, חילק את המושג 'דימוי עצמי' לשתי קטגוריות: ה'דימוי הריאלי' – המתייחס לתפיסת האדם את עצמו כפי שהוא בהווה בעוד ה 'דימוי האידיאלי' היא הדמות אליה הוא שואף. וויליאם פיטס, מבחין בין 5 חלקים המרכיבים את ה 'דימוי העצמי': 'דימוי אישי', 'דימוי גופני', 'דימוי מוסרי', 'דימוי משפחתי' ו'דימוי חברתי'. על בסיס מרכיבים אלו חיבר פיטס את, מבדק 'טנסי' להערכה עצמית, הפופולרי בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים.
מבין כל אלו, מתמקדת תערוכה זו בדימוי הגוף בכלל ובביטויו אצל בני הנוער בפרט.

'דימוי גוף' בכלל וזה של מתבגרים בפרט, הוא רגיש ופגיע במיוחד ונקבע תוך השוואה לחבריהם או למודלים אידיאלים כפי שהם מוצגים בכלי התקשורת. התרבות המערבית קובעת מקום חשוב ומשמעותי למראה החיצוני אך בו בזמן דימוי הגוף המוצג כ"אידיאלי", אינו בבחינת מטרה הניתנת להשגה. בני הנוער המתבגרים, מבלים זמן רב בטיפוח הגוף ובהשוואתו לזה של חבריהם, או לגוף ה"מודל" המוצג להם בתקשורת. הם מתנסים בתסרוקות, ביגוד ואיפור שיתאימו למראה שלהם. ניסיונות אלו בהגדרת סגנונם האישי הם אמצעי נוסף בדרך להגדרת תחומי העניין, אישיות, עצמאות וזהות המרכיבים את ה 'דימוי האישי'. בתוך כך, ההשתייכות לקבוצה גם היא גורם דומיננטי בהתפתחות הזהות האישית, והבחירה בלבוש זה או אחר עשויה להיות כלי בדרך להיות שייך, בולט, רצוי ומקובל בחברה.
בעזרת שימוש בטכניקות מגוונות, מעלים האמנים המשתתפים בתערוכה, שאלות תרבותיות הנוגעות למערכת הקשרים שבין 'דימוי הגוף' לבין עולם הביגוד והאפנה.