קיר
איתמר בגליקטר, דן בירנבוים, אורית חופשי, עמית מגל,
יהודית מצקל, איילת סיטון, צביקה קנטור
אוצרת: ורדה גנוסר
קיר, כמו כותל, מחיצה, חומה, גדר, מהווה לעיתים סמן היסטורי, עדות לעבר או להווה, הטעונים במושגים של טריטוריה, והצבת גבול והתראה. הוא עלול להתגבה כחומה, לאותת את נוכחותו של קו גבול, בין בית למשנהו, בין ארץ לשכנתה. במציאות של צפיפות אוכלוסין, הופך קיר חללי דיור לקיטוני מגורים, ומשמש כמחיצה המאפשרת מרחב אינטימי. מאידך משמש הקיר במרחב העירוני מקום לבטוי של אמנות רחוב, ההולכת ומתמסדת בזכות 'קירות' המנוכסים על ידי 'ציירי מחתרת' המשתמשים בחירות ההבעה והאנונימיות. כאן הקיר הוא מצע , מקום בו מתעצמת אמירה חברתית במרחב הציבורי, כמו גם בחללי תצוגה של אמנות, בהם מהווה הקיר מעין 'מקדש מעט' ליחיד. בתרבות החדשה המתהווה ברשתות החברתיות, הפך המושג 'קיר' למקום –פעולה המייצג את הסובייקט, ומזמין את האחר להתערב, להגיב, להתריע, בשקיפות ובשיתוף המסרים. זוהי במה המייצרת מציאות משל עצמה, ומפגינה, כפי שהמציאות הוכיחה, יכולת ועוצמה בהתאגדותם של יחידים. צביקה קנטור , מן האמנים הותיקים מציג את העבודה 'קלף מנצח'. באותיות גותיות המזוהות עם תרבות נוצרית, נכתב המשפט העברי 'ריבונו של עולם', זהו מעין גרפיטי מעובד, משכיל, אשר בהיפוך יוצרות מייצר גם אמירה של התרסה הנאמרת נוכח 'קיר אטום' , וגם קריאת התפעלות או התפעמות, או כסוג של תפילה הנאמרת אל מול - כותל תפילות, זהו קלף מנצח , בסרקזם המחדד את האמירה שיש לה פנים לכאן ולכאן. אורית חופשי, מציבה את הקיר ששרד מבית הכנסת מהולשוב עיר מוצאם של הוריה בצ'כיה, שנהרס ב 1944. לוחות עץ להדפס, הם מעין אוד מוצל מאש, מהווים סמל, המבקש להנציח את הסבל, או כדברי האמנית 'חוט הסטורי של קהילה בת אלפי שנים שאנחנו עוד חוליה שלה" (ראיון, בקטלוג תערוכתה במוזיאון תפן). שרידים של בתי תפילה של יהודים ושל אחרים מסמנים לעד את צרות האופק ומלחמות הדת הנואלות. לעיתים נותרו קירות עץ של בתי כנסת יהודיים בארצות נכר, שהובאו משם בשלמותם למשמרת במוזיאון , וכל קיר נושא מזכרת, ומטען רגשי והיסטורי, אישי ולאומי. איילת סיטון, נוגעת בעבודות הפיסול שלה, 'פרה קדושה' ו'פרה אדומה' בסמל המייצר בעצם נוכחותו אקט של הבדלה והצבת סייג. בעח"י שהפכו להיות מושג , משמשים כהתרעה על עובדת קיומן של מחיצות בין קבוצות חברתיות, או בין עמדות שבין קודש לחול. בהקשר תרבותי אחד, אותו יצוג יהיה חסר משמעות, באחר הוא סמל. 'פרה קדושה' היא אכן קדושה (הודו) או ' פרה אדומה' - הקרבן המיוחד שהוקרב בבית המקדש שאיננו עוד, ונותר כמסומן ב'כותל' הניצב בזיכרון הקולקטיבי לעדות. הפיכת המושג לאובייקט דמוני מבקשת לרמוז על ההקשר והביקורת הנוגעים בנושא. איתמר בגליקטר, מנכס את החומר עצמו המשמש לבניית קירות , ומעביר אותו ממרחב הבנייה אל מרחב האמנות . בלוקים של איטונג וזפת הופכים בעבודת יד , לאובייקטים המייצגים את האסתטיקה של החומר. כיור אבן המאזכר אגן טבילה, או מתקן צבאי לרחצה, מבטא את הזיקה שבין 'נמוך' ו'גבוה' בשפה הצורנית, כדי נוי מצופים בזפת מביאים את מושג היופי להתחבר לזמן ומקום הקשורים בתולדות הארץ בחלוציות, פשטות, עשייה, בנייה. ב'שלמת בטון' כדברי שירו של אלתרמן. דן בירנבוים, מתחבר גם הוא לחומרים עצמם הקשורים במושג קיר, הוא עושה שימוש בטפט תעשייתי מעוטר, עליו הוא מצייר בצבע . הטפט הוא 'כסוי' לקיר, מעין 'שמלת נוי' דקורטיבית בסגנון האירופאי, שאומץ גם בארץ. הטפט מבקש להפקיע את הקיר מסתמיותו, לשוות לו מראה מהודר, לסמן אותו באינטימיות מתבקשת. אצל דן הטפט הופך להיות מצע לעבודה , באופן כזה מצרף האמן ציור על ציור, ומחבר את התעשייתי עם האישי. עמית מגל, לוכד במצלמתו את הקיר כמשקף מציאות עכשווית מקומית ומוכרת. סביבה עירונית באזורים נידחים, או סביבה רחוקה בהקשרים צבאיים, בשני המקרים נמצא הקיר כמשקף מציאות. צללים של דמויות חיילים משמשים את האמן באמירה עקיפה וזהירה , הצללים על הקיר הם סוג של כתובת, של תיאטרון אפל, ואולי גם אבסורדי נוכח השמיים הכחולים, המרמזים על מציאות מתבקשת אחרת. קיר הוא קיר, אבל הוא גם כתובת למסרים הנחרטים עליו בדימויים רבי המשמעות.יהודית מצקל , מנציחה בעבודתה קיר חזית של בניין טמפלרי הניצב כנכס היסטורי ומהדהד בתודעה את האירועים הקשורים בתנועת הטמפלרים הן בזמן העתיק והן בעת החדשה. כיורים מיותמים על קיר בודד ,מהווים סוג של מצבה, כמו גם קיר האבן הגדול של הבניין העומד בכל הדרו ושממונו. לצידם הופכות מחיצות הבנויות מחומרים 'זולים', כמו פלסטיק וצינורות מתכת למעין מכלאה, התוחמת נתיבי הליכה מנקודה אחת למשנה, מאגף אחד לרחוק ממנו. ומותירה מול הריקנות את התהייה באשר למה ימצא מעבר למחיצה, מה מבעד לקיר .
© Binyamin Gallery