ציורי השמן הקטנים בוקעים מתוך הנייר השחור - כמו יוצאים מהחושך, ממעמקי התודעה. השחור הוא גם הרקע של עבודת הוידאו המוקרנת על הקיר. זהו גם השחור של הלילה, של השכחה, של תרבות הרוק ושל קירות המועדון בו רקדה האמנית בנעוריה. מתוך השחור מבליחים הדימויים, נאחזים על הנייר לרגע ומאיימים להיעלם בחושך המקיף אותם. תמונות של ילדות ושל בגרות - סיוטים, חלומות, שמא זיכרונות, עדות לטראומה המעיקה על הגוף. לצד הציורים אכטנברג מציגה בתערוכה זו עבודת וידאו ראשונה. בעבודה היא רוקדת לצלילי מוזיקת רוק אלטרנטיבי בלתי נשמעת. ברקע קולה של אמה, השרה לה שיר ילדים מוכר בצרפתית. השיר הוא קליל ומנחם ואילו הריקוד אלים ומתפרץ, כאילו המריונטה המוזכרת בשיר מנסה להשתחרר מהכוחות השולטים בה, להשתחרר מהשדים. ערבוב זמנים ונקודות מבט מאפיין את היצירות המוצגות בתערוכה. האמנית, האישה הבוגרת, רוקדת היום לפסקול שליווה את נעוריה ולשיר ששרה לה אמה בילדותה. הציורים, מתייחסים לעבר אבל לא כאל משהו שחלף לו, אין כאן נראטיב סדור המאורגן על ציר הזמן, אלא רסיסי זיכרון ותחושות. האם אלו הן מחשבות של הילדה שהייתה או של האישה המביטה אחורה? הזמנים מתערבבים ומתערבלים, ההווה מתקיים בעבר והעבר מתקיים בהווה.
