בכל ציורי הנופים המחזוריים שלי, יש עניין רב בהתבוננות קרובה וחוזרת ונשנית בעבודות. מה שנראה ממבט ראשון כנוף פסטורלי, מוכר, כמעט קלישאתי, מתגלה כזר ומאיים ממבט נוסף. מאחורי מראית העין השלווה, מסתתר איזשהו כוח פרוורטי, קר וחסר רחמים, השולט במציאות הזו מאחורי הקלעים. הוא מה שמניע את הדמויות האומללות האלו משום מקום לשום מקום ברצף אינסופי אך אולי הדבר המרכזי כאן הוא דווקא נקודת המפגש בין הצופה לעבודה. במובן הזה ניתן לראות עבודות אלה כמיצב. הן אינן שלמות במכוון הן מייצרות סוג של ריק המזמין את הצופה לצקת תוכן משלו אל תוך העולם העגמומי הזה, כמעט נטול הזהות האישית, או לפחות למצוא בו איזושהי נחמה
