Horror Vacui
יונתן אולמן, ליהי חן, אמיר תומשוב
אוצרת: הגר בריל
צילומי הצבה: ברק ברינקר
התערוכה עוסקת בתנאי הצפייה של הקהל בגלריה.
היצירות המוצבות בחלל מפריעות להסתובבות האיטית האופיינית למבקרים בתערוכות, חוסמות חלקים מסוימים ומסתירות חלקים אחרים.
בניגוד לניסיון הרווח לייצר תנאי צפייה אופטימליים, Horror Vacui מבקשת לתת במה להתמודדות עם חלל מפורק, חסום ובלתי נגיש.
לחיות, פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש.
במבט ראשון, נדמה שאיננו אמורים להיכנס פנימה: הכניסה חסומה בערימת לבנים, הרצפה
מכוסה באבקת מלט, והחלון מספק השתקפות מטושטשת במקום הצצה פנימה. מן התקרה
תלויים שני אלמנטים פיסוליים גדולים המקשים על ההסתובבות בתוך חלל הגלריה, חוסמים פינות
ומותירים חלקים שאינם נגישים למעבר. החלל נראה מרוקן, ועם זאת - צפוף.
התערוכה מוכנה בכלל?
Horror Vacui
המונח הלטיני מתורגם לעברית כ"אימת החלל הריק" או כ"פחד מריקות". שורשיו
נעוצים עוד בכתביהם של הפילוסופים היוונים הפרה-סוקרטיים, אשר במסגרת ניסיונותיהם
להסביר לעצמם את אופן פעולתו של העולם, קבעו כי המציאות איננה יכולה להכיל ריק (vacuum),
וכי לריק אין קיום ממשי. בתולדות האמנות מיוחס המושג בעיקר לציורי הכדים מן התקופה
הגיאומטרית ביוון העתיקה, אשר הורכבו מדוגמאות חוזרות וצפופות של צורות גיאומטריות
ותיאורים סכמטיים של בעלי חיים, צמחיה, ודמויות אדם, אך נעשה בו שימוש גם על מנת לתאר
יצירות מאוחרות יותר, העמוסות לעייפה בפרטים מרובים הממלאים את כל מצע העבודה.
הניסיון האמנותי לתאר את המרחבים בהם נעים גופינו הוא ניסיון עתיק יומין ורב מעללים: החל
מנקודות המבט המשולבות בציורי הקברים המצריים, דרך הפרספקטיבה הלינארית השלטת בציורי
הרנסנס והקוביזם של ראשית המאה העשרים, ועד לעולמות וירטואליים שלמים הנבנים במרחב
הקיברנטי (cyber-space). האמנות מעולם לא נטשה את הניסיון לתעד ולפענח את החלל והמרחב,
והם ממשיכים לשחק תפקיד משמעותי ביצירתה - כמו גם באופני הצגתה.
מארק התיאורטיקן מראה Understanding Installation Art: From Duchamp to Holzer בספרו
רוזנטל כיצד היחס לחלל היווה גורם מרכזי ביצירה האמנותית מראשיתה, וכיצד הפך לאלמנט
משמעותי ואינטגרלי עם התפתחות האמנות המיצב (Installation Art) במאה ה-20. בעוד
תיאורטיקנים אחרים מצביעים על מפנה פילוסופי ותיאורטי חד שהתחולל בתרבות המערבית
במאה ה-20, ואשר הוליד התייחסות מחודשת אל חוויית החלל באמנות, רוזנטל טוען כי תפקידו
הייחודי של החלל ליווה את היצירה האנושית מאז ומתמיד, ובעשורים האחרונים רק התעצם
והתפתח לכיוונים חדשים. הוא מביא כדוגמא את אחת מיצירות האמנות הקדומות המוכרות לנו -
ציורי בעלי החיים במערות לסקו שבצרפת. רוזנטל מנתח את הציורים העתיקים כיצירה
תלוית-מקום (Site-Specific), שכן אותם ציורים בעלי משמעות טקסית נעשו ישירות על קיר
המערה, באופן שלא איפשר לשנע אותם ולהעבירם ממקום למקום. בכך הוא מבקש להוכיח כי
החשיבה ביחס למקום המצאה של יצירת האמנות והיחס לחלל הסובב אותה היוו חלק משמעותי
בתהליך היצירה לאורך כל הדרך.
אלפי שנים אחרי מערות לסקו, אנו ניצבים בנקודת זמן שבה הטכנולוגיה מאפשרת לנו לייצר חללים
גמישים: אנחנו רואים סרטים בתלת מימד, מנהלים מערכות יחסים אוואטריות במשחקי תפקידים
ארוכי-טווח ברשת, משוחחים פנים אל פנים עם קרובי משפחה מצדו השני של האוקיינוס - ויכולים
להגיע אל הצד הזה בתוך 12 שעות טיסה. באופן פרדוקסלי, החלל הסובב אותנו התרחב והצטמצם
השינויים הדרסטיים בתפיסת המרחב אינם פוסחים על האמנות הפלסטית, ומעבר לעיסוק ולייצוג
החלל המתקיימים ביצירות עצמן, הדיון בחוויית המרחב גולש אל עבר התערוכות, מבני
המוזיאונים, חללי התצוגה והעשייה האוצרותית: את הציורים צריך לתלות לא מול השמש. את
התאורה צריך לכוון כך שלא יוחזר אור מסנוור. האם הקיר חייב להישאר לבן? האם הקהל צריך
לעבור בחללים לפי סדר מסוים או שיש לו בחירה חופשית? עד כמה נאפשר לצופים להתקרב
ליצירה מבלי לסכן את שלמותה? במה מותר להם לגעת ובמה אסור? האם צריך לדאוג להם
לספסלי ישיבה מול וידאו של 12 דקות או שיאלצו לעמוד? להתקין רמקולים או להניח זוג של
אוזניות? העבודה הזאת יכולה להיות כאן בכלל?
האם החלל נראה ריק, או לחלופין - העמסנו כאן יותר מדי?
עד כמה אפשר - וצריך - להכתיב לצופים את החוויה?
מהו מרווח הנשימה הראוי?
השאלות הללו מצטיירות כחדשות, אך תנאי תצוגה מסוימים הכתיבו תנאי צפייה מסוימים מאז
ומעולם: בחדרי הפלאות המסוגרים, בארמונות הקריסטל של הירידים הבינלאומיים, בארכיונים
החשוכים, בביאנלות, במוזיאונים, בקוביות הלבנות.
כל אחד מהמקומות הללו ביקש לייצר חוויה ספציפית עבור הקהל הבא בשעריו.
התערוכה Horror Vacui מבקשת להפריע.
עבודת הרצפה של יונתן אולמן מלכלכת את הנעליים: אבקת הבטון המצפה את כל רצפת הגלריה
משמרת את טביעות הרגליים של הצופים באופן זמני, ועל כן העבודה משתנה תמיד. העגורן של
אמיר תומשוב יורד מן התקרה ומציע לנו נקודת מבט לא שגרתית, מאיימת כמעט, על הכלי הבונה
את החללים שבתוכם אנו חיים. למרגלותיו נערמות לבני הבניין – וחוסמות את השיטוט הנוח
והאיטי המאפיין את ההליכה בגלריה. בחלק הפנימי מרחפת העבודה של ליהי חן - ספק לוכד
חלומות, ספק תוואי של גלקסיה לא נודעת או שער מעבר ליקום מקביל - מסתובבת על צירה
ומונעת כל אפשרות להסתובב סביבה. כמעט ואין פה כלום, ומה שיש – איננו נוח לצפייה.
חלל מרוקן, ועם זאת - צפוף.
האם אנחנו עדין מפחדים מן החלל הריק?
© Binyamin Gallery
