דיוניסוס
ניב בורנשטיין, יפתח בלסקי, תם תומר גולדברג, צוקי גרביאן
ויהאנה האן, מיכל הדר, מריק לכנרת רני פרדס, רבקה קווה
אוצרים: ניב בורנשטיין ושירה גפשטיין מושקוביץ
השדה החברתי היום חווה תהליכים חדשים וכוחניים. דיוניסוס ואפולו מהווים תשתית בסיסית למהלך הזה, המהווה את ההתעוררות, ההכרה במציאות הקשה. אך מכיל בתוכו בעצם ההתאגדות וצבירת הכוח ההמוני- כוח דיוניסאי גדול: שכרות מעצם אפשרות של פכחון ציבורי, האנדרלמוסיה החברתית הציפה מצב שיצא משליטה, רדיפה עיוורת, אובססיבית אחרי יכולת כלכלית המאפשרת בסך הכל חיים נורמליים, ההכרה בסיטואציה ככזאת, מייצגת את פיכחון הבוקר שאחרי, שבעקבותיו נאסף ההמון ויצר כוח דיוניסאי. האם ישכיל ההמון לנצל את הכוחות המשכרים כדי להשיג מטרות ממשיות? *דיוניסוס, אל היין, השכרות, המייצג את חוסר השליטה, את הכניעה ליצר, וגם את ההתעוררות, ההתפכחות של אור היום. התערוכה בוחנת את המקומות בהם אנו נכנעים לכוחו של הדחף, הפשוט, הגולמי והממכר. המקומות בהם מצב התודעה משתנה וחלים בו כוחות סוחפים ומפתים, משכרים ומיניים, המכיל אלמנטים טקסיים, ריטואלים, אשר בסופם מביאים את האדם להתפכחות מחודשת וחיפוש אחר קרנות המזבח, אחר הישועה. בתערוכה המיתוס מתפרק ונבנה מחדש על פי עקרונות עכשוויים: שפת הציור הישירה, פיסול קטן מימדים אך גדול עצמה, אורגיות וטקסים פולחניים מקבלים ביטוי עכשווי בסרטי הווידאו הרפיטטביים. המצב הדיוניסאי אינו מותיר מקום לרגשות אשמה ומוסר: השיכר והפיתוי מחסלים כל ניסיון למחשבה הגיונית או מצפון עירני: החופש האולטמטיבי. התערוכה מציעה התבוננות רחבה אל מאחורי הקלעים של העצמי: אל המקום המשתוקק, המתמכר, המתמסר. בו היום כה קורא דרור, נתון בהתמסרות מלאה לגוף, לדחף, עד אבדן הכשרים הרציונליים כך שבוקר ההתפכחות עלול להיות מפתיע. במצב הזה הבזבוז הוא עצום: פער נרחב כמו תהום נכבדה מוציא הוא פתאום בין הפועל והכוח : בין המוטיבציה ליכולת לפונטציאל ולאין האונות: פול גז בניוטרל. לפעמים הניוטרל נכנס להילוך : תחושת המציאות המתעתעת מובילה באין בררה לאפיקים שליליים: ליישום שלילי במציאות: בעין דיוניסאית מה שנראה נפלא עלול להתברר כטעות שאין להשיבה
התערוכה מאירה את המיתוס ובוחנת אותו כך שנרקמים רצף מעגלים המפרקים ובונים אותו כלשונם: נקודת האש והעשן השחור של האוטו השרוף בנוף האדמתי המוכר של יפתח בלסקי,: מיכל הדר בונה שדה ספוגים אדום של פרחי זין, רני פרדס מצמרר בציור הנשים האדרוגניות המהלכות במצעד השאולה, רבקה קווה מציגה ציור בשרני ואפל, מצופה שחור משחור. בנסיבות האלו גם הדימוי החביב יתעטף באפלה צוקי גרביאן מציג דיוקנאות מחוקים, ניב בורנשטיין מצייר מצרף ענק של דמויות בעלות התעסקות אובססיבית
אוראלית כמעט בכל דרך אפשרית. אמנית הווידאו וויאן האן (סין) בעבודה: "שטוקהולם" היא עקשנית, חמורה: תנועות הגוף שלה הם כטקס פולחן קשה הנושא תקווה. תסמונת שטוקהולם היא כאשר חטוף מפתח רגש חם אל שוביו. תם תומר גולדברג: במיצב הווידאו "קרנות המזבח" ALTAR HORNS, גולדברג מציב את מיטת המזבח, הנעטפת בקדושת הערפל והלבן, במימד הזמן. אדים לבנים מסתירים את הדבר עצמו: המזבח, וזו שאלה של זמן עד שיתאדה, יתמוסס, ויותיר את הקרניים עזובות, נפולות, עדות, זכר למזבח הקרח היבש שנעלם בהדרגה יחד עם העולם העתיק. מריק לכנר מניח על הבד משיכות מכחול אקספרסיביות, מערים על בדיו שכבות עבות שכמו בלתי מתחשבות בגודהפורמט, וכך דיוקן קלאסי הופך במכחולו של לכנר לביצת צבע עצומה, כמו מתבוססת בדמה, כך שאופן הציור האקספרסיבי הוא דיוניסאי בעיקרו, משולח רסן.
**המיתולוגיה היוונית מספרת על דיוניסוס, בנו של זאוס, מלך האלים, וסמלי, בת תמותה, בתו של מלך תבאי. דיוניסוס היה חצי אל וחצי אדם, במיתולוגיה מתואר כאל היין, המין והפריון. בממלכתו היו נשים רבות ממוסדות ואמהות מסורות, אשר בחגיגות האביב הרבו לשתות יין.דיוניסוס הביא אותן ללילה יצרי של מין וסמים. כמו מחלל מקצועי מהמלין דיוניסוס סוחף ומפתה אותן לאורגיה יצרית תחת השפעת סמים , כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה.) הרחק מהעיר אשר נבערה בשמרנותה , יחסית וכנראה באופן הכרחי.
© Binyamin Gallery
