Thank you for your patience while we retrieve your images.
Curating: Shira Davidi & Dorit Lautman
אוצרות: שירה דוידי ודורית לאוטמן

לינק למגזין פורטפוליו

Using various images of groups, be it sportsmen, people involved in a common ritual and even cranes, Dina Levy, in her solo exhibition, raises questions about the place of the individual in the group and his/her apprehension about a foreboding event yet to occur; an event that will change everything.‬
These two subjects, evident in all of Dina Levy’s works, are embedded in the DNA of Israeli society in which she grew up. A society in trauma carrying a collective memory of never-ending traumatic events, feeding the anxiety and sustaining the constant sense of threat. These feelings reinforce the need for group support and lead to group cohesion.
Dina Levy expresses the sense of anxiety with large spots of bright and bold colors on multiple layers, and with a bulimic path that takes the viewer from overload to transparency. At first impression the works are eye-pleasing, but underneath one can detect the fear of the unknown.
The works in the exhibition include site specific installations of large paintings on canvases and transparent sheets, using mixed media placed next to video and sound works.‬


דינה לוי אינה מרשה לעצמה להרפות. היא הייתה רוצה לפתוח את הבוקר בסיבובי ריקוד משחררים ומסחררים ללא כל עכבות, לאבד את עצמה לתוך התנועה. אבל היא מוצאת את עצמה שבויה בתוך המסגרות המקובלות. ממוסגרת בתוך חוקים וכללים. וקבוצות.
העבודות של דינה לוי מושכות את העין בצבעוניות חזקה ובאסתטיקה מרהיבה. בהתבוננות מעמיקה יותר מתגלים הסדקים, הפגמים, הפערים, המאבקים והחרדה המפעפעים בבסיס היופי התמים. שכבה על גבי שכבה עשויים הציורים, ואם נביט היטב נגלה את השכבות הללו, אשר מרמזות על תהליך היצירה וגם על מה שטמון ומסתתר מאחורי היופי: המתח, האינטנסיביות, והתחושה כי אירוע מאיים עומד לנפץ את השלווה התמימה.
האמנית עוסקת בחרדה שלה מפני הלא נודע ובחוסר האונים המלווה לכך. החרדה היא פרטית שלה, אך היא מחלחלת לתוך נפשה דרך הדנ"א של החברה הישראלית, חברה בטראומה, הנושאת בתת המודע שלה זיכרון קולקטיבי רצוף אירועים טראומטיים המזינים את החרדה ומחיים את תחושת האיום המתמדת. תחושות אלה מחזקות את הצורך בתמיכת הקבוצה ומובילות ללכידות קבוצתית. ואמנם, הדומיננטיות של הקבוצה, יחסי הכוחות בה ומקומו של היחיד בתוכה הן תמות מרכזיות בעבודתה של דינה לוי.
העבודות בתערוכה עוסקות במושג הקבוצה כ"להקה", כפי שהיא מופיעה בטבע. הדימוי של להקה מגלם בתוכו חוקים, מבנה והיררכיה. להקה היא כמעט גזר דין; ההשתייכות אליה היא לאו דווקא מבחירה. דרך השימוש בדימוי זה מבטאת דינה לוי את התייחסותה לא רק לחברה בה נולדה אלא גם לבחירתה להשתייך לקבוצה בחייה המקצועיים. מאז תחילת דרכה האמנותית פועלת דינה לוי במסגרת קבוצתית. היא חשה שזהותה נבנית ותלויה במקומה בתוך הקבוצה, וכך גם היכולת שלה לשחרר ולפעול בחופשיות. האמנית בוחנת את התלות הזו, מודעת לתמיכה אותה היא מקבלת, ליתרונות, אבל גם לכובד המשקל. המרקם המורכב של רצונות, תקוות וחרדות המתקיים בנפשה של האמנית מבטא סתירה פנימית בין הכמיהה לחופש לבין החשש מהבדידות והצורך להשתייך. כוחות מנוגדים אלה נוכחים בכל עבודותיה, והם באים לידי ביטוי בדימויים הלקוחים מריטואלים, טקסים, משחקים וספורט.
דינה לוי מובילה את הצופה במסלול בולמי שמאתגר את היכולת שלו לחוות באופן חופשי ורגוע כל אחת מהעבודות במנותק מסביבתן; מהקבוצה שלהן. אופן ההצבה גורם לאי נוחות, ונועד להעצים את רחשי הלב אותם מבקשת האמנית להעביר בעבודותיה.
בסדרת העבודות Free באה לידי ביטוי הפנטזיה של דינה לוי להשתחרר מכוח הכבידה של הקבוצה. בכל אחת מן העבודות מופיעה דמות יחידה שכמו השתחררה מכוח המשיכה. התנוחה בה נמצאות הדמויות מגלמת בתוכה חופש אך גם חוסר אונים. הן כמו הוקפאו במנח שאינו יכול להתקיים, שכן אין אפשרות להיות בודד בתנוחה כזו.­­­­­­ תמיכת הקבוצה היא המאפשרת זאת. דווקא העדרה של הקבוצה מדגיש את חשיבותה.
הסיבוב והסחרור, הפנטזיה לעוף, והשחרור מכוח הכבידה של הקבוצה - כל אלה חוזרים גם במיצב זמן אוויר. באמצעות רישום על מצעים שקופים, האמנית מציגה קבוצה אשר ההתרחשות בתוכה נעה בין מאבק לשיתוף פעולה. מעל הקבוצה נראות דמויות שחורות - ספק אנשים ספק ציפורים – השואפות להתרחק ממנה. בחלק העליון דמויות עפות-מרחפות-רוקדות סביב עמוד גבוה מאד, מעין עמוד שדרה, עוגן, המאפשר את הריחוף אך גם שומר על הקשר עם הקרקע; על השליטה. אלמנט זה מאזכר טקס של אנשי הציפור שהיה נהוג אצל בני שבט המאיה. כחלק מעיסוקה בשליטה, חוקים וקבוצות מתעניינת דינה לוי בריטואלים ובטקסים, שכן אלה מחזקים את הזהות הקבוצתית, ולעתים קרובות תכליתם היא התמודדות עם הבלתי צפוי והבלתי נשלט. המיצב כולל גם סרטון וידיאו החוזר על עצמו, באופן המזכיר דיווחים חדשותיים אודות אסונות, המציגים שוב ושוב את אותה הסצנה, ובכך מעצימים את תחושת הקטסטרופה. המיצב מלווה בסאונד הלקוח מתוך עולמו של גיימר שיושב בודד בחדרו וממלא תפקיד דרמטי בתוך קבוצה וירטואלית גלובלית.
בעבודה מנופים האסתטיקה היא של פורענות. המפגש בין החומר לתוכן מרכזי מאד בעבודתה של דינה לוי, כמו גם המתח בין רקע לדימוי. בעבודה זו הדמויות נראות כעוסקות בפעילות ספורטיבית כאשר פניהן עוטות מסכה. האמנית משתמשת בדימויים מעולם הספורט על מנת להעלות מושגים רחבים ויומיומיים כגון: שיתוף פעולה, עבודת צוות, ניצחון, ותחרות.
בעבודה מסתובבת מבטאת דינה לוי את כמיהתה לחירות מוחלטת בד בבד עם חששה מאיבוד שליטה. הסיבובים במקום מסמלים עבורה חיבור לעולם רוחני והקשבה פנימה, לתוך עצמה, אילו רק הייתה מעזה לעשות זאת. הדמויות, אשר כמו נעות במעגל בלתי אפשרי, הן למעשה אותה דמות בנקודות זמן שונות. האמנית מתארת תנועה בזמן ובמקום של דמות יחידה ההופכת לקבוצה.
במיצב מדפים בחרה האמנית להשתמש בדימוי המנופים כמייצג אותם מושגים של ריחוף מחד ועיגון לקרקע מאידך. למנופים יש משקל בולט בנוף העירוני היומיומי של דינה לוי, הם מופיעים בקבוצות ונדמים בעיניה כלהקה. המנוף הוא גם מכפיל כוח, בדומה לאופן בו הקבוצה עולה על סך חלקיה. מנופים מעוררים אצל דינה לוי תחושת השתאות: גודלם, גובהם, האופן בו הם מגמדים את האדם – כל אלה מעוררים התפעלות אך בצידה תחושת חרדה. דימוי נוסף המופיע במיצב הוא הנחש, המעלה מיד במחשבתנו את הסיפור התנכ"י של גירוש האדם מגן העדן. בחירתו של האדם לטעום מפרי עץ הדעת היא המעשה החופשי הראשון שלו, אולם, מעשה זה הוא שהביא עליו בדידות וחוסר אונים. דרך דימוי זה שוב בא לידי ביטוי הקונפליקט בין השאיפה לחופש לבין החשש מבדידות.
התבוננות בעבודותיה של דינה לוי על ציר הזמן מעידה על תהליך של שינוי והעצמה אישית. החל מתחושת חוסר הישע בסדרת העבודות Free, עבור במאבק ובכמיהה לחירות במיצבים זמן אוויר ומדפים ובעבודה מנופים וכלה בהתבוננות עצמית עמוקה ורוחנית בעבודה מסתובבת.