מקום אחד

שחר מרקוס, נדב ויסמן , שלומית ליוור, איריס חסיד סגל, אליס קלינגמן, גיל בר, בריז'יט מילארה, אלי דינר, דניאל יצחקי, מיכל גבע

Nadav Weissman, Shahar Marcus, Iris Hassid Segal, Shlomit Liver, Gil Bar, Alice Klingman , Danielle Itzhaqi, Eli Diner, Brigitte Millara, Michal Geva Curating: Tamar Eloul

מקום אחד הוא מקום אליו אנחנו יוצקים משמעות, הוא מפסיק להיות פשוט מקום והופך להיות סמל, ציפיה, ופוטנציאל גדול לאכזבה. כשהמקום הופך לסמל, המשמעויות המולבשות עליו הופכות אותו למשהו אמורפי, בעל פנים רבות/בלי פנים. מקרה ויותר מאדם אחד סימנו את המקום כמקום האחד שלהם הוא הופך להיות מקור להכחשה ולמלחמה כמו גם גורם מחבר. התערוכה 'מקום אחד' רוצה לבחון מה גורם לנו להפוך מקום למקום האחד, מה מצופה מהמקום האחד להיות ואלו סתירות מתהוות ומתחים נוצרים כשמקום הופך למקום האחד.
גיל בר מציג נוף רומנטי נכסף. הצילום מהדהד צילומים שנעשו בארץ במאה ה-19, טפט נוף, נוף תנכי, איור למשה בתיבה. הנוף שקט, פסטורלי, ציורי, מאוד מקומי ישראלי. הוא הארץ המובטחת, ארץ של מריבה ומלחמות. מקווה המים בצילום הוא ים המוות.
מיכל גבע מציירת וילה מרחפת. הוילה נמצאת בשום מקום. אין איפה לדרוך. מתקיים מתח בין מקום ואין מקום. הפרספקטיבה בונה לוילה נפח ויחד עם זאת היא רק פני שטח, היא קליפה, סמל למעמד ולאיכות חיים.
אלי דינר מציג מצב של אין מקום. הוא לוקח את העץ, סמל ליציבות וחיבור, ומנתק אתו מהאדמה. פעולה זו הופכת אותו למרחף ולא קשור, אין לו סביבה, הוא אישיות בפני עצמה. הוא מביע תלישות. הפרדה זו בין הדבר למקום מקנה לעץ אטונומיה ויופי יחד עם זמזום המזכיר שהדבר בלתי אפשרי.
נדב ויסמן בונה בית דירות מרוקן מתוכן, קולקטיבי. סיגנון הבניה סטנדרטי והוא יכול להיות בכל עיר. הבית הוא רק קירות. בעבודתו של ויסמן, הבית - כמו השאיפה אליו - הוא מסגרת. התוכן שלה ריק. הפרטים הנמצאים בתוכה לא חשובים.
דניאל יצחקי בונה את חדר המגורים של סבתה בתוך קופסא שחורה. בתוך החושך מתגלים הפרטים - סיפריה, חלון, דלת, תמונות ושטיח עגול עליו ציור של איילים ופרחים. כל אלה מרמזים על מקומות אחרים הנמצאים מחוץ לקופסא. הקופסא הופכת אותם ללא נגישים.
שלומית ליוור יוצרת בבית רצף של זמן. בפעולות היומיומיות השגרתיות, עם הרבה תנועה ומעט תכלית, יש משהו מן החסד, הדמויות המשוכפלות שלה פועלות האחת למען השניה. מקום אחד שרק היא ממלאה אותו ומייצרת בו למען עצמה. המקום הוא היכל בו מתרחשות הפעולות האין סופיות שלה עם עצמה.
בריז'יט מילארה עוסקות במקום שהבית מייצר עבורה. מהחלון אור מסנוור ועל המיטה דמות אישה בשחור, נראית נופלת, מחוסרת גפיים, מזכירה גולם. העבודה של מילארה מעלה את השאלה האם המקום הפרטי מאפשר להיות כבדים ומשותקים או, לחילופין, הוא שגורם לכך.
שחר מרקוס, בעבודה 'אין אמן בעירו', חוזר לפתח תקווה, העיר בה הוא נולד וגדל. לאחר שזכה בפרס משרד המדע התרבות והספורט לאמנות, הוא שואף לקבל הכרה גם במקום ממנו הוא בא. המקום אליו חוזר מרקוס לא מכיר בהשגיו, האמן יודע זאת מראש, על כך מרמז שם העבודה הלקוח מתוך הבשורה על פי מתי (פרק י"ג): "... אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ. וְלֹא עָשָׂה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם". מקום המוצא זוכר את חוסר היכולת ומשקף אותה, הוא לא מאפשר מקום לשינוי.
איריס חסיד סגל מצלמת פיקניק ובו שלושה גברים וילד. בצילום תחושה מקומית מאוד חזקה. החורשה היא חורשת אקליפטוס טיפוסית לארץ, והגברים נראים תואמים לסטרואטיפ של יוצאי קיבוץ ויחידות קרביות. למרות המצאותם באותו המקום, יש חוסר קשר בין האחד לשני ובינם לבין המקום.
אליס קלינגמן מצלמת מגורי עובדים זרים ושיכורים בחורשה הנמצאת בדרום ת"א. באין מקום, כל מקום יכול להפוך להיות המקום. בצילום אור רנוארי. הענפים יוצרים צורה של רחם ובתוכו איש ישן. בתל אביב, מקום של עסקים, בתי קפה ובועה - קלינגמן מצביעה על מקום אחר.

Iris hassid Segal

Iris hassid Segal

Shlomit liver

Shlomit liver

Michal Geva

Michal Geva

Shahar Marcus

Shahar Marcus

Invitation

Invitation