סגסוגת

אוצרת: קמה מרקשייד
גלריה בנימין בשיתוף המסלול לאוצרות, המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל. מנחה: גלעד מלצר


שי אזולאי, שירה גפשטיין מושקוביץ, סו יו סיין, חיימי פניכל, רני פרדס, אלינור קארוצ'י



"אנו יכולים 'לקרוא' את הסטודיו כטקסט, חושפני בדרכו ממש כמו עבודת האמנות עצמה." Brian O'Doherty, Studio and Cube: On The Relationship Between Where art is Made and Where Art is Displayed
יצירת האמנות מתייצגת בתוך הגלריה, היכל התהילה שלה. הקירות לבנים
וגבוהים, השקט נשמר ביראת קודש ואנשים רבי מעלה מהלכים ומצקצקים בינות לשכיות החמדה. אבל יצירת האמנות נולדת במקום אחר לחלוטין. הרחם שלה הוא מוחו ונפשו של האמן, חדרו, מיטתו, העיר בה הוא חי, סביבתו הקרובה והרחוקה, חדר העבודה שלו – הסטודיו.
התערוכה סגסוגת מציעה מבט הפוך על היצירות שבה – מבט שמתמקד בתהליך, ובעיקר במקום בו הוא מתרחש. להתבונן ביצירת האמנות כדבר מוגמר, בעל סמכות אסתטית משלו, ועם זאת כתהליך שהתחיל במקום ובנקודה כלשהי בעבר ומתמשך אל תוך המקום והנקודה הנוכחיים. היצירות שנבחרו חושפות את תחילת העבודה ואת התהליך, ומאפשרות מבט אל המקום עצמו בו זה קרה – הסטודיו. הסטודיו מכיל רשמים וחוויות, התלבטויות והחלטות, הצלחות וכישלונות. עליו להיות נוח ומזמין, אך גם לתפקד כמקום העבודה של האמן. כך בעבודתה של שירה גפשטיין, ללא כותרת, היא פורשת בפנינו מפה. מפה
המתארת בחיתוך כרונולוגי ומרחבי את תהליכי העבודה שלה בתוך מקום העבודה שלה. רבדים של רשתות ממפים ומסבירים איך בנוי הסטודיו, מה יש בו ומה קורה בו והיכן. מדובר במעין מעקב עצמי אשר בסופו מתקבלת יצירת אמנות המתארת את אופן יצירתה.
בתצלום של אלינור קרוצ'י, אמי ואני, אנו נחשפים לרגע מיוחד. בצילום, המונח "סטודיו" טעון במשמעות נוספת המתייחסת לסוג הצילום, אולי אפילו לגישה כוללת למדיום הצילום. צילום סטודיו = צילום מתוכנן מראש, מתואם ונשלט ע"י הצלם. לפתע צץ רגע חושפני מעט יותר, צחוק מבוכה לא מתוכנן, המביא אל פני השטח את המתח בין המתוכנן לאקראי, בין הרצוי למצוי, בין מה שמתאפשר ומה שנשאר רק באותו הרגע עצמו.
רני פרדס, ב- ללא שם, מציג בפנינו ציור. במבט נוסף מתגלה גם נפח. ישנו בד מתוח, ישנו צבע ויש דימוי, אך הציור מתחפש למשהו נוסף, או אולי הדבר הנוסף מתחפש לציור. הציור הופך לכיסוי של דבר אחר, אותו איננו יכולים לראות אלא רק לנחש. יצירתו של פרדס חושפת את אמצעי היצור של עצמה. הספק-ציור-ספק-אובייקט נע בין פרדיגמת הציור – כתמי צבע על בד המתוח על מסגרת עץ אל אובייקט פיסולי עטוף. מסגרת העץ, הנבנית על ידי האמן בסטודיו, אמורה לשמש כבסיס, פדסטל, לציור שעליה. אולם אופן העבודה של פרדס מתעקש לייצג גם את עבודת ההכנה ולבסוף הופכת היצירה לאובייקט עצמאי.
סו יו-סיין מתאר בוידיאו הכסא את תהליך הפיכתו של כסא פשוט לחפץ יחיד במינו המטייל ברחבי המדינה. בערוץ אחד של הקרנה מתוארת בריאתו של החפץ – החל בכסא פשוט, דרך הטיפול בו וכלה בחשיפתו מבעד לדלתות הסטודיו. העבודה מלאה בהומור עצמי בכל הנוגע לקדושתו של תהליך היצירה.
שי אזולאי, בעבודתו אי בודד, מציג אדם על אי בודד, אחוז בידו של ענק אלמוני, שרק ידיו ורגלו נמצאים בתוך הציור. מיהו האמן? הענק המחזיק את האי או האדם התלוי כך סתם בין שמיים וארץ, על אי בודד? אזולאי מרבה לעסוק בציוריו בחוויית האמן העובד בסטודיו, ומקומו של הצייר בתוך הטווח הרחב שנקרא "תולדות האמנות". האם הסטודיו הוא אי בודד? אולי הצייר, בעל כורחו, נמצא עליו? אזולאי מתאר בפנינו סיפור, אולי חלום, אולי התלבטות יומיומית שלו כצייר.
יצירתו של חיימי פניכל אימת הריק מתארת קיר בסטודיו של האמן. פניכל שבדרך כלל מפסל באיטונג, מציג בפנינו את הקיר העמוס לעייפה בכלי עבודה המשמש אותו. שמה של העבודה, אימת הריק, אמנם מתאר מצב מוכר בחייו של אמן, אולם כאן אימת הריק מתמלאת דווקא בכלי עבודה, קלסרים, מחברות ופתקאות, משטחי עבודה, קופסאות ועוד. ועל אף כל אלו, אימת הריק עדיין מרחפת בחלל הסטודיו...

Su Yu Sien, The Chair, 2012. 2 Channel Video

Su Yu Sien, The Chair, 2012. 2 Channel Video

Elinor Carucci, 2002, My Mother and I

Elinor Carucci, 2002, My Mother and I

Haimi Fenichel, 2008, The Horror of the Void

Haimi Fenichel, 2008, The Horror of the Void

Shai Azoulay, 2012, Deserted Island

Shai Azoulay, 2012, Deserted Island

invitation

invitation