Danse Macabre
מחול המוות
מאת: דר ערן גילת
מציגים האמנים: ערן גילת, סיגלית לנדאו, מירה מיילור, שירלי פקטור ורני פרדס

המושג "מחול המוות" הוטבע בשנים 1424-25 ומציין זרם אמנותי מימי הביניים המצביע על אוניברסליות המוות, המאחד את הכל, מדגיש את שבריריות החיים ומערער כל כמיהה לתהילה ארצית. נושק לביטוי הנוצרי "ממנטו מורי" ("זכור שתמות") שנקשר לסוגה של אמנות שנועדה להזכיר לצופה כי אינו בן אלמוות על כל המשתמע מכך. האמנים הלוקחים חלק בתערוכה זו, כמו רבים לפניהם, נוגעים בעבודתם בהקשרי בליה, פגיעה במעטפת הגוף ומורבידיות, כל אמן בדרכו היחודית תוך עימות הצופה עם הקשה מכל, תכופות גם המסקרן מכל. לעיתים באופן בוטה וישיר, לעיתים ברמיזה. עושים זאת באמצעות יצירותיהם הפונות אל רגשות הצופה. אומר לנו חוקר המוח הבריטי הנודע פרופ. סמיר ז'קי (Semir Zeki) בהגותו על נוירו-אסתטיקה (חקר הקשר בין הנוירוביולוגיה ליצירה האמנותית): "האמן הוא מדען הפונה אל מוחו של הצופה, מעורר אותו למחשבות מגוונות. או בשפתו: )"...the artist is in a sense, a neuroscientist, exploring the potentials and capacities of the brain, though with different tools. How such creations can arouse aesthetic experiences can only be fully understood in neural terms. Such an understanding is now well within our reach." (. ננסה באמצעות היצירות בתערוכה זו לבחון גם הגות זו. האמן ערן גילת כמו הציירת שירלי פקטור חובר בעבודתו לעולם הרקמות וממלכת החי, קושר את הצופה אל "תזכורת החייתי", מושג שהוטבע ע"י הפסיכולוג האמריקאי פרופ. פאול רוזין (Paul Rozin) המציין בחיבורו המלומד על "ממלכת הדחייה", כי דימויים ממקור חייתי מעמתים אותנו בין השאר עם עובדת מוצאינו מן החי, ומכאן התובנה שתכופות איננו צפויים, פגיעים אנו פיזית, לעיתים נגועים היגיינית. חוששים אנו מהכרה באנימליות שבנו, שכן היא מדגישה את היותינו בדומה לחי בני תמותה. ומוסיפה סיאן נאגי ((Sianne Ngai, בחיבורה "רגשות מכוערים" ("Ugly Feelings"): "אמנים ופילוסופים הצביעו בעבר על חיבור אימננטי בין דחייה ותשוקה. הדוחה תכופות מרתק ומושך, במיוחד כאשר מדובר בהקשרי טאבו ואיסורים, לאמנות, הכוח ליפות את הבזוי". ערן בעבודותיו מסדרת "מדעי החיים" מערב את רקמת החי עם ופרפנליה מגוונת (שייכת/לא שייכת), כעין הערכות מחקרית מחד תוך יצירת אווירה אסתטית מעורפלת מאידך, נוגע בזרם הוניטס (Vanitas) הפלנדרי-הולנדי ממאות ה- 16 וה-17). מעורר מחשבות באשר לאופיו של המחקר המדעי, ארעיות החיים והבלותם (תהילים קב,ד: "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ"). האמנית שירלי פקטור, מציגה בציוריה הריאליסטיים-קונקרטיים מתוך הקונטרס "רקמות ורוח" ("A Matter of spirit) רקמות מן הצומח (ורד 2012,5) ומן האנושי, החי (ידיים 2, 2010). כותרות הורדים בעבודותיה נעות בתווך שבין "מחול החיים" החיוני, יצרי אל תקופות של בליה, מספקות מנעד רחב של מהלך החיים מן הנמרץ, הכריזמתי והדומיננטי אל המותש, המתכלה והנעלם. המושג "הבאתי לך ורדים" כעין רומז: הכוונות טובות עתה אבל הכל חולף ! סדרת כפות הידיים הקונקרטיות, המדויקות להחריד, בעבודתה של שירלי גם הן עדות פיזיולוגית לתהליכי הארוזיה, כעין ספירת הטבעות בגזעו של עץ איתן, המזומן לבוראו בעת שמלאו ימיו. הפסלת מירה מיילור מתכתבת בעבודותיה עם תהפוכות הגוף והנפש מדגישה את תופעת הספיות המוכרת, התנודה הבלתי צפויה מן השלם והבטוח אל המערבולתי והמסוכן, עושה זאת בקפידה באמצעות אובייקטים תלת-מימדיים, ממחישה את הפטנציאל הקטלני של ציר הזמן מחד ואת חובת הכרת התודה ל"ימים הטובים והבטוחים" מאידך. מחזקת תחושות אלה הזכוכית השבירה הדומיננטית בפועלה, ,תכופות בסמיכות לחומרים חסינים "משרי אימה", מגבירה את תחושת האסון הקרב ובא. הגולגולת כמחווה ל"ממנטו מורי" של דמיאן הירסט ודומיו: סיפור צעדת הניצחון של המפקד הרומי השב מן הקרב כמפקד נערץ ובערפו נושף אותו עבד המדגיש, אולי היום אתה באיגרא רמא, אך מחר הוא יום חדש ואתה רק אדם, בן-תמותה, "Respice post te! Hominem te memento!""הבט מאחוריך ! זכור שאתה רק בן-אנוש ! " הציפורניים המאדימות ביצירתה, חדות כתער, מאיימות, ומציעות גוון אירוטי-חיוני כלשהו, יש גם מקום להנאה וחיוניות המורטלי ימתין. האמנית סיגלית לנדאו מתעדת בדימויה "גדנסק, 2011 " את מסען המופלא של הנעליים מכוסות המלח לאחר הטבלה פה בארצנו, בים המלח – ים המוות, אל פולין הרחוקה. הנעלים הונחו על ידה מאוחר יותר בפולין, באגם מים מתוקים בגדנסק, תוך שהיא מתעדת את שקיעתן אט-אט אל המעמקים, בגולת פולין טעונת המשקעים. עבודתה מציינת ברגישות מפתיעה את זכרון הכאב הקולקטיבי, מתכתבת עם ארועי האובדן, לעיתים פרי "אנושות לקויה" המחישה באלימותה אירועי כיליון בימים אפלים. הצייר רני פרדס, בעבודותיו הכעין סוריאליסטיות, חובר אל דמויות ועולמות על-טבעיים, יצורים מכנו-הומניים היברידיים עם רמיזה אלמותית, עוטי שיריון, מעטפת גופם חסינה מפגיעה, מעניקים תחושת נצח. באמצעות עבודותיו מעמת אותנו רני עם ההופכי, השחור והמורטלי. כמו אמנים נוספים פועל דרך "גירויי על", מונח שהוטבע בחיבורו של הנוירולוג האמריקאי המלומד פרופ. וילינור רמשנדרן ((Vilayanur Ramachandran , העוסק בממשק שבין חקר המוח והאמנות. לדבריו האמן הוא זה שמכיר היטב את המוח האנושי, ופונה באמצעות הצפה חושית אל אותה מערכת לימבית מוחית, קמאית האמונה על האמוציות, דרך עולם התמורה, האימה והחרדה. מציין הוא שתכנים ויזואליים מסוימים, אותם הוא מסווג כ"גירויי-על" Super Stimulus)) עשויים לעורר "חוויה, סקרנות והמולה" אצל הצופה. סוף דבר: בספרו "המוות" (2012) מציין הפילוסוף הנודע שלי כגן Shelly Kagan)) כי קיימת אצל בן האנוש תודעה בסיסית שאינו יכול לחמוק ממנה: לא אשרוד לעד! ומכאן עולות שאלות פילוסופיות מהותיות באשר לסופיות המוות, האם אנו "חומר" בלבד? האם פחד המוות הוא לגיטימי? איך אחיה תוך הכרה קשה בזמניות הקיום? כמותו התחבט בבעיה הפילוסוף המלומד ארנסט בקר (Ernest Becker)בספרו "הכחשת המוות" (1973) בו הציג את תאוריית ההתגוננות האנושית מפני המוות והניסיון להדחקתו באמצעות "מימד השניות של הקיום האנושי". היינו, לא רק מרכיב חומרי אלא גם מרכיב "נצחי" בדמות "פועלו ההרואי" של האדם בעולם הזה. בקר חושש שהדת והאמונה בעידן המדע והרציונליזציה יתקשו לתת מענה לכל, ולכן נוטה לראות בפועלו ויצירתו של האדם מזור לפחות חלקי למצוקת הכליון הפיזי. הוא טוען שבאמצעות פועלו של האדם בעולם הזה הוא עשוי להיות אלמותי, ובכך מקנה למחוללו נצחיות. העבודות הנכללות בתערוכה זו מתחבטות ב "מצוקת הכיליון", כל אמן בדרכו היחודית, תכופות תוך מצג מסקרן ומעורר, משוחחות עם הצופה בענייני בליה ואובדן, כעין טוענות: נוכוחיתנו ושלמותינו הפיזיות עלי אדמות הן רגעיות, הן אינן נצחיות, אבל אנחנו עדיין פה ובאפשרותינו לעת עתה להפיק הנאה מן החיזיון. עשו זאת !

Sigalit Landau

Sigalit Landau

Shirley Factor

Shirley Factor

Mira Maylor

Mira Maylor

Mira Maylor

Mira Maylor

Eran Gilat

Eran Gilat

Eran Gilat

Eran Gilat

Rani Pardes

Rani Pardes

Rani Pardes

Rani Pardes