עיין ערך

אוצרת: גילי זיידמן


משתתפים: אסף אלבוחר, קרן גלר, דפנה וסטרמן, שירה טבצ'ניק, אסף עברון

על התנועה שבין טקסט קיים ליצירה חדשה

המושג טקסט מקורו במלה הלאטינית
textum
שמשמעה אריג, המציגה את הכתיבה כמלאכת טוויה של מלים ליצירת משמעות. עבודות אמנות רבות מתפתחות מתוך עיסוק ו/או דיאלוג עם טקסטים כתובים, התערוכה עיין ערך צמחה אף היא סביב זיקה זו והיא עוקבת אחר התנודות של האמן ושל יצירתו מתוך וכלפי הטקסט הקיים כבר. סמנטיקה השגורה בדיבור מייחסת למקורות טקסטואליים מרכז כובד - לעגן (את התזה) / להשען (על טקסט) / להתבסס (על ההוכחה). משתמע מאלו שמראה־מקום נועד להעניק יציבות, תכונה שרעיון מתהווה חסר עדיין ועל כן נתמך בו כבסיס. התנועתיות המתפתחת תוך כדי העבודה עם הטקסט מתנהלת במרחב שבין הקיים כבר (הארוג) למתהווה (הנטווה). בכיוונים מנוגדים לכאורה, אך למעשה משלימים: פנימה והחוצה: כדי לצאת מן הטקסט צריך קודם לכן להעמיק לתוכו. מעלה מטה: יש לעגן את הרעיון בכדי להמריא ממנו הלאה. קדימה ואחורה: להפליג למחוזות חדשים ולזכור את נקודת ההתחלה. נוצרת מערכת יחסים מעניינת בין החירות לעשות ברפרנס כבשלי, לבין האחריות לפרשנות קונטקסטואלית נכונה. מערכת הקשורה במתח, בניגודיות לכאורה, בין יצירה לבין ההכנה לקראת יצירה. המצב בו נמצא/שרוי האמן היוצר המושפע ממקורות קודמים, חיצוניים לו, הוא כדימויים שונים של סכר: סכר אוגר, המסמל מצב של למידה, התעמקות בטריטוריה מוגדרת של דלת אמות; סכר מנתב מחדש, המסמל את המפנה המחשבתי, נתיב הפריה הנבנה מהמפגש עם הטקסט; סכר מוצף, הוא הסכנה שבדגירת יתר ומילוי מעבר לקיבולת, ומכאן איבוד האמירה האישית. המשורר עזרא פאונד כתב על נסיונותיו בכתיבת הייקו: "השיר בעל האימאג' האחד הוא מעין סופר־פוזיציה. כלומר הוא רעיון אחד המונח על גבי השני. [...] בשיר כזה אתה מנסה לדווח על הרגע המדויק שבו דבר חיצוני ואובייקטיבי מתגלגל או מזנק לתוך דבר פנימי וסובייקטיבי."[1] התערוכה מציגה אופנים שונים של אותו גלגול או זינוק של ה"דבר החיצוני", כאן הוא המקור הטקסטואלי, לתוך ה"דבר הפנימי", הוא המשמעות האישית אותה מבטא האמן מתוך ראייתו. העבודות בתערוכה הן מעין סופר־פוזיציה. רעיון אמנותי המונח על ניסוחו של אחר, ומובא חדש אל חלל הגלריה.


אסף אלבוחר / ChibaText / 2012 / וידאו / 5 דקות, לופ
עבודתו של אסף אלבוחר מתחקה אחר חווית הקריאה עצמה. טשטוש לא מזוהה ואלכסון טלפיים ממוקד. נענוע הגוף שבוידאו מעורר לרגע גם את הצופה, כמו משפט מעורר משמעות הצף מתוך בהיה סתומה בדפי מאמר. הטקסט מקבל כאן מעמד חי, בדמות חלום של בעל־חיים המזוהה תדיר עם מסתורין ואף אגוצנטריות. מניפולציות עריכה וסאונד מגישות את החומר המצולם והמושמע באופן מחזורי, כנסיון עקר ליצור טקסט. מבט העדשה של אלבוחר מתעד מן הצד אך מנוע מהדבר עצמו. מנסה לגשת אל זה אשר איננו נגיש. לתמלל. רכות פרוותית הנושמת מעלה מטה את גופה אינה מודעת לחיפושיו של האמן ואולי לכן גם אין היא מתמסרת לו, גם לא מתפנה לגרות את הצופה. זהו נסיון לתאר באמצעות שפה, מערכת קונבנציות שרירותית, חוויה פרטית הכלואה אצל אחר. נסיון אשר מועד לכשלון ואל כשלון זה העבודה חותרת. סאונד הצפייה בחלימה מזכיר רחש תת־מימי, הציפה הנעימה הזו בתוך הלא נהיר היא שמכנסת את הצופה יותר ויותר בתוך החוויה הקוראת להזדמנות. מתוך כך מתחוור כי אין כאן תוכן מאחורי הסיפור, אלה הן רק קליפות ריקות של מלים אפשריות.


קרן גלר / הבה נגילה / 2010 / מיצב וידאו / 6 דקות, לופ
עבודת הוידאו של קרן גלר מציגה את השיר "הבה נגילה"[2] המושר על־ידי הגברים של משפחה ארגנטיאית, מהצעיר ועד המבוגר שבהם. מלות השיר נהגות במבטא כבד ומתגלגל, בקול גדול ובוטח או ביישני ונמהר ובשלל שיבושים. העברית המקורית מקבלת תחלופות שונות, חלקן חוזרות על עצמן בין בני־המשפחה, חלקן ייחודיות. שיבושים אלה מעלים את השאלה האם האנשים השרים אכן מבינים את המלים ומודעים למשמעות השיר אותו הם מבצעים. אך יחד עם זאת, ניכר שהשירה נוגעת לליבם והיא מדבקת בשמחתה. יתכן והמשמעות עוברת במוסיקה יותר מאשר במלים, או אולי באופן בו מוגש הטקסט. העבודה מצביעה על גלגולם של טקסטים, שלא פעם מאבדים את נקודת החיבור למקור כתיבתם, אך נשמר בהם סימון של שייכות, למקום או לקבוצה. את הוכחת שייכותם רצו בני־המשפחה לבטא בשירתם, אך גלר תופסת זאת שייכות מרוחקת. היא מסמנת בעבודה ייצוגים לתרבותם האחרת. השרים מצולמים על רקע משטחי עץ השכיחים בביתם והוידאו כולו עטוף במסגרת מצועצעת, כתמונה התלויה על קיר סלון בבואנוס איירס. דווקא המרחק בין "הבה נגילה" שבעבודה לבין "הבה נגילה" המקורי מחדד את הקשב. העבודה פוגעת באחידות הזכרון האישי-קולקטיבי, כאשר בהומור ואנושיות היא מצביעה על התפלגות הפזמון האיקוני.



דפנה וסטרמן / ששה־עשר כיסים (בעקבות מולוי) / 2012 / בטון וצבע
דפנה וסטרמן מציגה פתרון לבעיה אתה מתמודד מולוי, דמות הנתפסת תמהונית ופזורת נפש, בסיפורו של בקט הנושא שם זה.[3] עיסוקו של מולוי לנסות למצוץ את שש־עשרה האבנים שאסף אל ארבעת כיסיו, אבן אחר אבן, נפרס בספר על־פני ששה עמודים.[4] לבסוף הוא מוותר. הוא מעיף את האבנים ומשאיר אחת, אותה הוא ככל הנראה עד מהרה מאבד. וסטרמן חוזרת לאותה תסבוכת ומאפשרת לענות על הצורך הראשוני. היא מחלקת את מיקום האבנים באופן שווה. שקערורית עבור כל אבן. הן ממוספרות, סימטריות, מסודרות. מיוצבות בבטון המיושר. היא מעניקה למולוי המוטרד את הבטחון אותו הוא חסר, את ששה־עשר הכיסים להם הוא מייחל כי רק באמצעותם ידע שלא ישוב למצוץ אבן שכבר מצץ. "כיס כיס והאבן שלו".[5] פתרון מכובד ומוצק.[6] עבודה זו באה לאפשר את האובססיה. העיסוק המחודש בדברים, כמו גם אולי כתיבתו של בקט, מאשר את לגיטימיות עיסוקו של מולוי. אך מעבר לקונקרטיות היא מאששת-מאוששת את קיום השגעון. נותנת מקום לאבנים בכיסים ולכל אשר נחפוץ למסור עבורו את הדעת.



שירה טבצ'ניק / עבודות מתוך הסדרה: מוטל על סף / 2009-2011 / הדפסה בהזרקת דיו
סדרת הצילומים שמציגה שירה טבצ'ניק צולמה בסמוך ולאחר שקראה את ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח"[7], מצבי רוח אלו – ניסוחים ורגישויות – פתחו בפניה ראיה חדשה. כמו תיירת שהמלים הכתובות בספרה מוציאות אותה למרחב להביט, לראות את אשר מתרחש, ניצב או שוכב.[8] לא פעם בני המקום, במבטם השגרתי, פוסחים על הנקרה בדרכם. הבחנות המחשבה הובילו אותה הלאה למחוזות חדשים והיא קיבלה את המחוזות אל עצמה. מה ששט אכן שט.[9] ללא נסיון לתמלל את הקיים, את הכתוב לפני ולפנים, אלא כדי לתת לדברים לשקוע ואז לצוף חזרה. לתת מקום להוויה העולה מתוך דפי הקריאה להופיע בדמות מקומות אחרים. מקומות שבקצה האחד מחוברים לראייתו של הופמן ומצדם השני קשורים בעולמה של טבצ'ניק. דימויים, מרוב שהם פתוחים הופכים הם סתומים. ולהפך. ככל שהם סתומים כך נהיים הם פתוחים אל מול הצופה. מרובעי התוכן נגלים לנו ברובם שטופי אור אחיד נטול העצמה. הם מודגשים מן הכלל במסגרת המוכרת לנו בפינותיה המרובעות ואנו מבינים שהדבר שבו אנו מביטים חשוב היה להזכר בו. מלים ומשפטים היו לעוגנים.


אסף עברון / ללא כותרת (הפירמידה הויזואלית בעקבות אלברטי) / 2012 / הדפסה בהזרקת דיו
צילומיו של אסף עברון עוקבים אחר התיאוריה של לאונה בטיסטה אלברטי[10], אשר ניסח בתקופת הרנסאנס את תורת הפרספקטיבה. באמצעים טכנולוגיים עכשווים - מצלמת אינפרא אדום וחיישן קינקט[11] - סובב הוא בחלל הסטודיו ותר אחר קרני האור הבלתי נראות, אחר צלעות המשולש בפירמידה הויזואלית של אלברטי. זהו למעשה צילום של התיאוריה עצמה, משל היה זה איור הסבר בין פסקאות מאמר. יחד עם זאת המעשה הטכני מקבל את תוקפו הסופי במבחן האסתטיקה. ההתייחסות המעשית היא למידות ומיקומן, בעוד הפרספקטיבה הנבחרת היא זו העונה בנאמנות לגירוי החזותי. הפורמליזם המובנה בקירות הארכיטקטוניים מומשג לפנינו מנוקד וסגלגל, המתווכים הטכניים מפשיטים למעשה את העיסוק מתיווך חיצוני של "נושא" בעוד הם מדגישים ניתוק מאופן הראיה הרציף. ישנו מרחק מדיומלי - תורת ציירים הנסמכת עתה על הוכחה צילומית. וספק אם לטכניקה זו התכוון אלברטי שכתב "דברים שאין אנו יכולים לראותם [...] אין הם מעניינו של הצייר."[12] אך אין ספק שצילומים אלו ממחישים את התופעות הטכניות כמו את הענין אותו הביע אלברטי. ההעמקה של עברון בתורת הפרספקטיבה העלתה את הויזואליה הנוכחית, ויזואליה שבלעדיה לא היתה נכתבת התיאוריה מלכתחילה.




[1] שמעון זנדבק, מגמות יסוד בשירה המודרנית, ספריית "אוניברסיטה משודרת".
משרד הבטחון - הוצאה לאור, 1990 עמ' 55-56

[2] הפזמון "הבה נגילה" חובר על ידי אברהם צבי אידלסון [1882-1938], על בסיס ניגון חסידי ששמע בירושלים והוא מזוהה עם השמחה על כניסת הצבא הבריטי לירושלים.
[3] סמואל בקט (1906-1989)
בקט סמואל, מולוי, בתוך: הטרילוגיה, עמודים 11-153, מצרפתית: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הדפסה שביעית 1997.
[4] שם, עמ' 61-66
[5] שם, עמוד 63
[6] ולא כמו פתרונו של מולוי אשר לא צלח והוא מעיד עליו "פתרון בלתי מכובד, אכן, אבל מוצק, מוצק." שם, עמוד 64
[7] יואל הופמן (1937-)
הופמן, יואל, מצבי רוח, הוצאת כתר ירושלים, 2010.
[8] בהתייחס לכתוב בפרק [11]
[9] "מה ששט שט": שם, פרק [100]
[10] לאונה בטיסטה אלברטי (1404-1472)
[11] kinect הינו חיישן המזהה עומקים ותנועה במרחב באמצעות שידור מטריצת נקודות באורך גל אינפרא־אדום. המצלמה הרגישה לאינפרא־אדום, מציגה את הקרניים ואת פגיעתן באובייקט.
[12] אלברטי, לאון בטיסטה, 'על הציור', תרגם: משה ברש, בתוך: ברש, משה, פרקים בתיאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק : מבחר טקסטים מכתבי ליאון באטיסטה אלברטי, ליאונרדו דה וינצ'י, אלברכט דירר וג'ובאן פייטרו בלורי, בצירוף מבואות ובעריכתו המדעית של משה ברש, ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ט 1989. עמ' 55

Keren Geler

Keren Geler

Shira Tabachnik

Shira Tabachnik

Shira Tabachnik

Shira Tabachnik

Shira Tabachnik

Shira Tabachnik

Asaf Elboher

Asaf Elboher

Assaf Evron

Assaf Evron

Assaf Evron

Assaf Evron

Shira Tabachnik

Shira Tabachnik

Daphna Westerman

Daphna Westerman

View

View

Invitation

Invitation