חברת הגלריה, הצלמת איריס חסיד סגל, בתערוכת סולו מרהיבה - טקסט מאת גלעד מלצר / הגרסה העברית

May 24, 2016  •  Leave a Comment

יוצאות לאור

ראייה סלקטיבית מאפיינת את בני האדם הן כאינדיווידואלים והן כקהילה וכחברה. אנו נוטים שלא להבחין בתופעות, בצורות, בתכנים – ובעיקר באנשים שגורמים לנו אי נחת, פחד וסלידה. הסלקטיביות שבראייה ואי הנחת המלווה אותה אינן מטאפוריות אלא קונקרטיות לחלוטין. העין רואה, אך הדימוי, האדם, התופעה אינם מעובדים או נקלטים. רואים-לא רואים, נראים-לא נראים.

לכל אדם, לכל חברה יש מרחבי עיוורון משלהם. בישראל, לעיוורון הגדול ביותר קוראים ערבים.

למרות ההתעקשות שלא לראות אותם – או לראותם רק חלקית בתפקידים מסוימים ומסומנים - הם והן כאן. במילה "כאן" אין כוונתי ליישובים המבודלים או למה שמכונה "ערים מעורבות" כמו חיפה, עכו, יפו, או ירושלים, אלא לאותם ערבים המתגוררים ועובדים בכל מקום כאן, בישראל. ושגם הם בשר מבשרה של החברה הישראלית.

למשל, הם ברמת אביב, שכונת מגוריה של איריס חסיד, שאחד ממרכזיה החשובים הוא כמובן האוניברסיטה. חסיד, שעבודותיה בעשור האחרון מתמקדות בעולמן של ילדות, מתבגרות ונערות, ממקדת הפעם את עדשת המצלמה שלה באותן "נשים צעירות" אשר בדרך כלל אנו מפנים את מבטנו מהן והלאה: ערביות צעירות המותקות מהסביבה בה גדלו, מההגנות (לעתים הגנות יתר) של המשפחה, הקהילה, המסורת, והן מתגוררות באחד האזורים הנחשבים לסמלה המובהק של האליטה היהודית בארץ. הן עובדות בקניון הגדול בשכונה ובמסעדות, לומדות באוניברסיטת תל אביב, ובשעות הפנאי שלהן מתכנסות בגינות הציבוריות, מבלות במקומות הבילוי בשכונה, במעונות הסטודנטים ובדירות שהן שוכרות.

לא קל היה לאיריס חסיד לזכות באמונן של הצעירות הללו, לקבל את הסכמתן להצטלם. סמר, שבדיוק סיימה את לימודי קולנוע וטלוויזיה, שסייעה לחסיד לרכוש את אמונן, מספרת: "בהתחלה, כשהגעתי לרמת אביב הרגשתי כאילו אני בחוץ לארץ. חשתי תחושת חופש מלווה בזרות. עד אז הישראלים-יהודים היחידים שפגשתי (למעט חברי משפחה) היו במהלך קניות בנצרת עילית, וכדי להרגיש מחוברים ולא זרים יצרנו לעצמנו קהילה קטנה משלנו ברמת אביב."

חסיד, שהחלה לצלם סדרה זו לפני למעלה משנתיים מתייחסת גם למה שלא ניתן להמחיש ולראות בתצלומים. למשל, היא מספרת על הימים של מבצע "צוק איתן", או על התקופה שבאה מיד אחרי בחירות 2015, שייזכרו אולי בעיקר בגלל קריאתו של ראש הממשלה ביבי נתניהו – "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות." באותם ימים נוצר נתק בין חסיד לבין הצעירות הערביות, אך למרות שהמציאות הפוליטית מפוררת שוב ושוב את האפשרות לתקשורת, מצאו חסיד והנערות את הדרכים לחזק את האמון ביניהן ולאפשר לה להיות נוכחת בשגרת חייהן ולהנכיח את עולמן.

עולמן של הצעירות ברמת אביב הוא עולם של בין- לבין. זהו עולם שמתקיים בתקופת הלימודים, מההגעה במוצאי שבת עם מזוודה קטנה ועד יום חמישי בערב כשהן חוזרות למשפחותיהן המתגוררות לרוב, ביישוב הומוגני-ערבי. זהו עולם שבין מסורת עם רצף רב שנים לבין חיפוש דרך עצמאית, קול, מבע, אופנה והתנהלות אישיים. זהו עולם המונע בין הדחף להיות "מי שאת" לבין הספק והחרדה שהזהות הזאת – צעירה ערבייה בעיר יהודית – מזמנת חיכוך יומיומי עם גזענות, חשדנות, ומהווה פוטנציאל לאיום ואף לאלימות. כפי שמגדירה זאת חסיד, "מצד אחד יש באוויר תחושה של שינוי, של רנסנס, ומצד שני חשכה" .

כצלמת, איריס חסיד מתעקשת לתור אחר האור. היא מצלמת דיוקנאות של הצעירות אשר מצדן לומדות להשיל את הבושה הבוסרית ולהיפטר מהדחף "לעשות הצגות למצלמה". בדומה לצעירות היהודיות שבטחו בחסיד ואפשרו לה לצלם אותן במהלך השבועות שקדמו לגיוסן או בהכנות לטקסי הנעורים שלהן, גם הסטודנטיות הערביות – שכנותיה – בוטחות בה ומאפשרות לה לצלם אותן במפגשים החברתיים שלהן, כשהן מתכנסות בדירותיהן השכורות או ברחבי שכונת מגוריהן החדשה. הן מאפשרות לה לצלם את "הקירות" שבחדריהן הפרטיים, שם הן יוצרות קולאז' של עולמן.

את התערוכה, " תטריז לעתיד," אפשר לראות כהמשך ישיר של תצלומי הקירות. קיר ועוד קיר, דיוקן ועוד דיוקן, מפגש ועוד מפגש, של אלו שלימדנו את עצמנו לא לראות, זאת על אף שהן חלק בלתי נפרד ממרקם חיינו היומיומי במה שפעם, עד לא מזמן, היה הכפר שייח' מוניס.

גלעד מלצר, חורף 2016


Comments

No comments posted.
Loading...