הבלוג של גלריה בנימין 

קולות קוראים - לאמנים ולאוצרים

September 26, 2016  •  Leave a Comment

קול קורא לשותפים-יזמים בגלריה בנימין

לאחר חמש שנים של הצלחה כבמה מרכזית לתערוכות נושא קבוצתיות, ללא שיקולים מסחריים - גלריה בנימין מעוניינת להמשיך לאתגרים חדשים של שיתופי פעולה ניסיוניים, רבתחומיים ובינלאומיים, ולצרף לשם כך מספר חברים חדשים שיהיו שותפים לחזון ולתהליך. אנחנו 11 אמנים, המנהלים בשיתוף שיוויוני את הגלריה, לצד הפעילות העצמאית של כל אחד מאתנו, ואנחנו מחפשים אתכם/ן – אנשי אמנות מעניינים, שבוער בהם/ן ליזום, להוביל ולהשפיע, ושהם/ן בעלי יחסי אנוש טובים, יכולות מוכחות ונכונות להשקיע.

פרטים על הגלריה באתר www.binyamin-gallery.com.

יש לשלוח תיק עבודות (אמנות/ אוצרות/ כתיבה על אמנות) וכן קורות חיים (פרטים אישיים, עיסוק, לימודי אמנות, תערוכות יחיד, תערוכות קבוצתיות, יוזמות ופרויקטים) ל- binyamin.artgallery@gmail.com עם הכותרת ״חברים חדשים״.

 

קול קורא לתערוכות קבוצתיות בגלריה בנימין

גלריה בנימין מזמינה הן אוצרים ותיקים, הן בוגרים של מסלולי לימודי אוצרות והן תלמידים מתקדמים - להציע תערוכות נושא קבוצתיות שתוצגנה בגלריה החל משנת 2017. ועדה מטעם הגלריה תבחר בהצעות שהן מאתגרת ובועטת לטעמה. הגלריה תספק לאוצרים רשת ליווי והפקה יעילה ומשופשפת הכוללת צוותי הקמה, פרוק, עיצוב, פי אר ויעוץ.

גלריה בנימין התחדשה בחלל גדול במתחם האמנות המתפתח קרית המלאכה בתל אביב ולאחר 5 שנים של פעילות מוצלחת ומוניטין מצוין, מגיע לשעריה קהל מבקרים גדול ונאמן וכן קבוצות רבות שמסיירות במתחם. חזונה של גלריה בנימין הינו להיות גורם משפיע בזירת האמנות העכשווית ללא שיקולים מסחריים. המטרה היא ליצור במה ושיח בין חברי הגלריה, אמנים פעילים, אוצרים ואנשי תאוריה - תוך דגש על מתן הזדמנות לאוצרים בתחילת דרכם כתרומה ייחודית לעתיד זירת האמנות בארץ. הגלריה גם מעודדת שיתוף של אמנים בתחילת דרכם לצד אמנים ידועים. הגלריה מנוהלת בשותפות כעמותה ללא מטרות רווח ע״י 10 אמנים ממדיות שונות, פעילים ועצמאים. אתר האינטרנט של הגלריה כולל ארכיון מלא של כל התערוכות שהוצגו בה וכן את אמני הגלריה.

נא לשלוח הצעות למייל הגלריה תחת הנושא ״הצעה לתערוכה״.

על כל ההצעות לכלול:

  • קורות חיים

  • המלצה – רצוי במקרה של העדר כל נסיון רלוונטי

  • הצעה שבנויה ממספר שורות לתאור כללי של נושא התערוכה וחזונה וכן עבודות מרכזיות שיהיו בתערוכה. (אין צורך לבקש אישור של האמן לפני ההצעה, אבל צריך שתהיה סבירות גבוהה לקבל את העבודה ללא מימון מטעם הגלריה)

הערות:

כל ההצעות תעננה. הגלריה מחויבת לסודיות, לא יועברו פרטים מההצעות לשום גורם חיצוני ולא יעשה בהם שימוש ע״י מי מחברי הועדה המטפלת. הבחירה תהיה מותנית גם בפגישת הכרות עם חברי הגלריה. ישנה אפשרות להגיש הצעה בקבוצה אם מדובר בהכרות קרובה ובשיתוף פעולה מובטח. ניתן ליצור קשר במייל לשאלות והתיעצויות.


חברת הגלריה, הצלמת איריס חסיד סגל, בתערוכת סולו מרהיבה - טקסט מאת גלעד מלצר / הגרסה העברית

May 24, 2016  •  Leave a Comment

יוצאות לאור

ראייה סלקטיבית מאפיינת את בני האדם הן כאינדיווידואלים והן כקהילה וכחברה. אנו נוטים שלא להבחין בתופעות, בצורות, בתכנים – ובעיקר באנשים שגורמים לנו אי נחת, פחד וסלידה. הסלקטיביות שבראייה ואי הנחת המלווה אותה אינן מטאפוריות אלא קונקרטיות לחלוטין. העין רואה, אך הדימוי, האדם, התופעה אינם מעובדים או נקלטים. רואים-לא רואים, נראים-לא נראים.

לכל אדם, לכל חברה יש מרחבי עיוורון משלהם. בישראל, לעיוורון הגדול ביותר קוראים ערבים.

למרות ההתעקשות שלא לראות אותם – או לראותם רק חלקית בתפקידים מסוימים ומסומנים - הם והן כאן. במילה "כאן" אין כוונתי ליישובים המבודלים או למה שמכונה "ערים מעורבות" כמו חיפה, עכו, יפו, או ירושלים, אלא לאותם ערבים המתגוררים ועובדים בכל מקום כאן, בישראל. ושגם הם בשר מבשרה של החברה הישראלית.

למשל, הם ברמת אביב, שכונת מגוריה של איריס חסיד, שאחד ממרכזיה החשובים הוא כמובן האוניברסיטה. חסיד, שעבודותיה בעשור האחרון מתמקדות בעולמן של ילדות, מתבגרות ונערות, ממקדת הפעם את עדשת המצלמה שלה באותן "נשים צעירות" אשר בדרך כלל אנו מפנים את מבטנו מהן והלאה: ערביות צעירות המותקות מהסביבה בה גדלו, מההגנות (לעתים הגנות יתר) של המשפחה, הקהילה, המסורת, והן מתגוררות באחד האזורים הנחשבים לסמלה המובהק של האליטה היהודית בארץ. הן עובדות בקניון הגדול בשכונה ובמסעדות, לומדות באוניברסיטת תל אביב, ובשעות הפנאי שלהן מתכנסות בגינות הציבוריות, מבלות במקומות הבילוי בשכונה, במעונות הסטודנטים ובדירות שהן שוכרות.

לא קל היה לאיריס חסיד לזכות באמונן של הצעירות הללו, לקבל את הסכמתן להצטלם. סמר, שבדיוק סיימה את לימודי קולנוע וטלוויזיה, שסייעה לחסיד לרכוש את אמונן, מספרת: "בהתחלה, כשהגעתי לרמת אביב הרגשתי כאילו אני בחוץ לארץ. חשתי תחושת חופש מלווה בזרות. עד אז הישראלים-יהודים היחידים שפגשתי (למעט חברי משפחה) היו במהלך קניות בנצרת עילית, וכדי להרגיש מחוברים ולא זרים יצרנו לעצמנו קהילה קטנה משלנו ברמת אביב."

חסיד, שהחלה לצלם סדרה זו לפני למעלה משנתיים מתייחסת גם למה שלא ניתן להמחיש ולראות בתצלומים. למשל, היא מספרת על הימים של מבצע "צוק איתן", או על התקופה שבאה מיד אחרי בחירות 2015, שייזכרו אולי בעיקר בגלל קריאתו של ראש הממשלה ביבי נתניהו – "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות." באותם ימים נוצר נתק בין חסיד לבין הצעירות הערביות, אך למרות שהמציאות הפוליטית מפוררת שוב ושוב את האפשרות לתקשורת, מצאו חסיד והנערות את הדרכים לחזק את האמון ביניהן ולאפשר לה להיות נוכחת בשגרת חייהן ולהנכיח את עולמן.

עולמן של הצעירות ברמת אביב הוא עולם של בין- לבין. זהו עולם שמתקיים בתקופת הלימודים, מההגעה במוצאי שבת עם מזוודה קטנה ועד יום חמישי בערב כשהן חוזרות למשפחותיהן המתגוררות לרוב, ביישוב הומוגני-ערבי. זהו עולם שבין מסורת עם רצף רב שנים לבין חיפוש דרך עצמאית, קול, מבע, אופנה והתנהלות אישיים. זהו עולם המונע בין הדחף להיות "מי שאת" לבין הספק והחרדה שהזהות הזאת – צעירה ערבייה בעיר יהודית – מזמנת חיכוך יומיומי עם גזענות, חשדנות, ומהווה פוטנציאל לאיום ואף לאלימות. כפי שמגדירה זאת חסיד, "מצד אחד יש באוויר תחושה של שינוי, של רנסנס, ומצד שני חשכה" .

כצלמת, איריס חסיד מתעקשת לתור אחר האור. היא מצלמת דיוקנאות של הצעירות אשר מצדן לומדות להשיל את הבושה הבוסרית ולהיפטר מהדחף "לעשות הצגות למצלמה". בדומה לצעירות היהודיות שבטחו בחסיד ואפשרו לה לצלם אותן במהלך השבועות שקדמו לגיוסן או בהכנות לטקסי הנעורים שלהן, גם הסטודנטיות הערביות – שכנותיה – בוטחות בה ומאפשרות לה לצלם אותן במפגשים החברתיים שלהן, כשהן מתכנסות בדירותיהן השכורות או ברחבי שכונת מגוריהן החדשה. הן מאפשרות לה לצלם את "הקירות" שבחדריהן הפרטיים, שם הן יוצרות קולאז' של עולמן.

את התערוכה, " תטריז לעתיד," אפשר לראות כהמשך ישיר של תצלומי הקירות. קיר ועוד קיר, דיוקן ועוד דיוקן, מפגש ועוד מפגש, של אלו שלימדנו את עצמנו לא לראות, זאת על אף שהן חלק בלתי נפרד ממרקם חיינו היומיומי במה שפעם, עד לא מזמן, היה הכפר שייח' מוניס.

גלעד מלצר, חורף 2016


קול קורא להשתתפות בסדנת קומיקס מישושי בגלריה בנימין // 18-20.4.16

April 07, 2016  •  Leave a Comment


About the exhibition - Split Ends

March 11, 2016  •  Leave a Comment

קצוות מפוצלים  | Split Ends
אדר גולדפרב, דור זליכה לוי, דור שרון, הדסה כהן, זוודיתו יוסף סרי, מאשה רובין, נגה יודקוביק-עציוני
Adar Goldfarb, Dor Saron, Dor Zlekha Levy, Hadassa Cohen, Masha Rubin, Noga Yudkovik-Etzioni, Zaudito Yosef Seri
אוצרות: דינה לוי ורבקה קוה   |   Curating: Rivka Kave & Dina Levy 

The artists in this exhibition are concerned with identity and place. Their very being becomes clouded when influences – ancestral as well as environmental – penetrate and demand recognition. Some of the Artists immigrated as children, others were born in Israel, a first generation or more. Yet – even after several generations of melding – we are still exposed to a gaze that labels us according to color, facial attributes, last names and accent.
The exhibition – in which all Artists belong to the same social group - presents a broad range of symbols and signs. It brings to the surface questions about seeking and yearning, influences, the possibility of choosing an identity,  holding on to stereotypes, about identity in Israel versus Europe today and Europe tomorrow and finally, the exhibition itself as a possible bridge.
Hadassa Cohen is concerned with phonetics and rhythm, inside and out. Roof tiles are wrapped in a tablecloth and a Swiss Artist recites in Hebrew. Her work, as a Canadian-born to a family that immigrated their from France and originates in Morocco, is dominated by alienation.
Dor Sharon shines a light on the trend of “localizing” names of plants and their related folk tales. The question of belonging roams above the kibbutz that was his home, his German passport from his father’s side and his Levantine appearance from his mother’s side.
Zaudito Yosef Seri uses traditional Ethiopian cloth and oscillates between white and black colors using plaster and charcoal, having a familiar smell – the only memory she has from there. She chose the local, but any stranger’s gaze marks her as “black”.
Dor Zlekha Levy performs digital manipulations that take us through three generations of Jewish-Arabic music Divas, for him a built-in part of being Israeli – certainly after the Friday afternoon Arabic movie that was a ritual in many homes.
Noga Yudkovic-Etzioni uses an image of her grand mother’s pearl necklace to mark a path and to connect the generations. She is committed to pass on to her children the family memory that is linked to the Holocaust and to the bereavement of the Israeli wars. 
Adar Goldfarb brings together daily objects and brings them to life using loose low-tech mechanics. He uses humor to track his father’s sense of disconnectedness after immigrating in his youth from Argentine.
Masha Rubin, Russian-born, plants scenes in the scenery. She photographs in Israel but obfuscates any specifics of location to create another place; sometimes another world.


קצוות מפוצלים - על התערוכה

March 11, 2016  •  Leave a Comment

קצוות מפוצלים | Split Ends

 

אדר גולדפרב, דור זליכה לוי, דור שרון, הדסה כהן, זוודיתו יוסף סרי, מאשה רובין, נגה יודקוביק-עציוני

Adar Goldfarb, Dor Saron, Dor Zlekha Levy, Hadassa Cohen, Masha Rubin, Noga Yudkovik-Etzioni, Zaudito Yosef Seri

אוצרות: דינה לוי ורבקה קוה | Curating: Rivka Kave & Dina Levy

 

האמנים בתערוכה עסוקים בשאלות של זהות ומקום. המהות של כל אחד מהם מתערפלת כאשר מיני השפעות - משפחתיות וסביבתיות - חודרות ודורשות הכרה. חלקם עלו לארץ בילדותם, והאחרים נולדו בארץ, דור ראשון ויותר. ועדיין - אחרי כמה דורות של עירבובים – אנחנו חשופים למבט שמחפש לתייג לפי צבע, תווי פנים, שם משפחה, מבטא.

 

התערוכה – שניתן כיום לשייך את האמנים המשתתפים בה לאותו פלח באוכלוסיה - פורסת קשת רחבה של סמלים וסימנים. היא מציפה שאלות על חיפוש וגעגוע, על השפעות, על האפשרות לבחור את הזהות, על שימור סטריאוטיפים למרות המציאות המעורבת, על מנעד הזהויות לעומת אופצית כור ההיתוך ההגמוני, על שאלות של זהות בישראל לעומת אירופה של היום ואירופה של מחר ועל מצרף העבודות כהצעה לגשר.

 

הדסה כהן עוסקת בפונטיקה ובמקצב, בפנים וחוץ. מפת השולחן עוטפת רעפים ואמנית שוויצרית מקריאה בעברית. הזרות שולטת בעבודתה, כמי שנולדה בקנדה למשפחה שהיגרה מצרפת ומקורה במרוקו.

דור שרון מאיר זרקור על מגמת ה״גיור״ של שמות צמחים בארץ ושל אגדות עמים שניקשרו בהם. שאלת השייכות מרחפת מעל הקיבוץ שהיה ביתו, הדרכון הגרמני מבית אביו והחזות הלבנטינית מבית אמו.

זוודיתו יוסף סרי משתמשת בבד המסורתי האתיופי ועוברת בין צבעי הלבן והשחור בעזרת הגבס והפחם, זה שריחו הוא הזיכרון היחידי שלה משם. היא בחרה במקומי אך כל מבט זר עושה אותה ״שחורה״.

דור זליכה לוי מפעיל מניפולציות דיגיטליות שמטלטלות אותנו בין שלושה דורות של דיוות מהמוסיקה היהודית-ערבית, שהיא מבחינתו חלק מובנה בישראליות – וודאי אחרי מוסד סרט הערבית של ימי שישי.

נגה יודקוביץ-עציוני משתמשת בדימוי שרשרת הפנינים של סבתה כדי לסמן תוואי וכדי לחבר בין הדורות. היא מחויבת להעביר לילדיה את הזכרון המשפחתי שקשור בשואת העם היהודי ובשכול מלחמות ישראל.

אדר גולדפרב מחבר יחדיו חפצים מצויים ומפיח בהם חיים באמצעים של מכניקת לואו-טק פרומה. הוא מתחקה בהומור אחר חוויות התלישות של אביו שעלה בצעירותו מארגנטינה.

מאשה רובין שנולדה ברוסיה שותלת סצנות בנוף. היא מצלמת בארץ אולם באמצעות טישטוש של סימני המקום - היא בוראת מקום אחר; לפעמים עולם אחר.